הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

הסתכלתי על התמונות הרבות על הקיר, אחת מאוד הרשימה אותי, חייל במדים של מלח. שאלתי אותו מי זה. והוא אמר לי “אני, במלחמת העולם השניה”. שאלתי אותו איפה הוא היה במלחמה, אז הוא סיפר עם לחלוחית בעין שהוא נולד באמריקה וכשהוא שירת בצבא הוא היה בצפון אפריקה. סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי באו מאירופה לאחר המלחמה לישראל, אבל לא יכלתי לספר עוד, כי הדמעות חנקו את גרוני.

28/07/2013

הקיץ פה היה נפלא. חם ומהביל, כמו שאני אוהבת.

אבל אוטוטו הוא נגמר, כבר מרגישים את הבריזה בערב, ואפילו בחנויות מתחילים לראות ניצני סתיו בקולקציות.

כל כך חיכיתי לקיץ, כל כך מחכה גם לסתיו, סיפרו לי שהסתיו פה הוא משגע, עם צבעי הכתום והחום. וכמו שאני מתלהבת מהירוק ירוק הזה, אני כבר מחכה להתרשם מהחום והכתום.

עוד אמרו לנו שבולטימור היא חור. היא לא מרשימה כמו וושיגנטון, ואין בכלל מה לדבר על ניו יורק. עוד סאברב אמריקאי ממוצע.

לא יודעת, אני מוצאת את בולטימור די יפה ואפילו מענינת. אני אוהבת להסתובב עם המצלמה ולנסות לתפוס רגעים יפים. וגם אנשים, יש פה אנשים מאוד יפים ומיוחדים, אבל אותם, אני עדיין מתבישת לצלם.

ואני תוהה, עד מתי אני אתלהב ככה מהנופים פה, קצת אורבני, קצת טבע, קצת פרבר, קצת מרכז סואן, קצת סטארבקס (טוב נו, זה הרבה), קצת נקי, קצת מלוכלך. קצת מכל דבר, ואולי זה מה שעושה את בולטימור לכל כך מענינת בעיני.

הלכנו בשבת שעברה לפארמרס מרקט (יעני כי שוק איכרים). השוק (שלושה דוכנים וחצי) היה ליד מוזיאון התעשייה.

קראתי כבר על המוזיאון, אבל, משום מה לא חשבתי שיעניין אותי המוזיאון. מזל שבאותו יום, היה כל כך חם (היום החם האחרון שנצפה עד כה), שהחלטנו לחתוך מהמרקט ולהכנס למזגן במוזיאון התעשייה.

מה אומר? בולטיחור ממש לא בולטיחור. המוזיאון היה פשוט מעניין, מעוצב בצורה מרשימה ומענינת,  והמדריכה הסבירה לנו דברים, שלא הכרנו עד כה. המוזיאון נבנה במפעל של שימורי צדפות, וכל הכניסה בעצם מספרת את סיפור המפעל, האנשים שעבדו בו, התפתחות התעשיה בבולטימור. היה מרתק. ואפילו תמר התלהבה. לאחר מכן המשכנו לשני סיורים מודרכים – שבהם הפעילו מכונות שונות. האחד של חרש ברזל, והשני של דפס. היה נוסטלגי. אפילו במתפרה מקומית ביקרנו ותמר קפצה ואמרה:”הי, גם אצל סבתא רבקה יש כזה” (הצביעה על הזינגר הישנה).

אולי זה בגלל שאני כבר בתחושה של סוף, בכל זאת עוד 4 חודשים ואנחנו כבר שוב בארץ, אולי זה הזמן החופשי שיש לי עכשיו, לאחר שסימתי את התואר השני שלי פה, אולי בגלל שפשוט החלטתי לנצל וללמוד את העיר, כי אי אפשר לנסוע כל סופ”ש לניאגרה פולס ודומיו.

ואולי זאת אני. פשוט אני, שהחלטתי שאני נהנית ממה שיש. ופתאום גיליתי שאפשר גם קצת להרגיש פה אחרת.

אתמול, בעודי מצלמת באזור של ליטל איטלי, צילמתי שלט כניסה (עוד אחד מני רבים), ואז שני בחורים צעקו לי “כדאי לך להכנס, אמנם זה לא נראה כזה, אבל זה יופי של מקום”. אז נכנסתי. בכל זאת, אם שני בחורים צועקים ככה לגברת, אז אתם יודעים…

נכנסתי, ראיתי, הרחתי, והזמנתי. היו שם 5 סנדויצ’ים לבחור וסודה. סנדויץ’ כדורי הבשר נשמע לי כבד מדי, אז עברתי לסנדוויץ’ היחיד שהבנתי איכשהו מה הוא מכיל. (אנגלית הם מדברים פה? עד שהבנתי שsub זה סנדביץ’). התישבתי והתחלתי לצלם. קיבלתי את הסנדביץ’ שלי בליווי תפוצ’יפס, כיאה לסנדויץ’ אמריקאי. וכמובן דיאט קולה לכפר על הקלוריות.

החלטתי לעבור מקום, ליד החלון שמשקיף לרחוב. בכל זאת, אני מעדיפה לספוג אוירה של הרחוב, מאשר של קיר מחודש. לידי ישב סבא. קצת הזכיר לי את אל פצ’ינו עתידי. (כנראה משהו באוירה האיטלקית השפיע עלי). הוא התחיל לדבר איתי. (וואו, שני בחורים מקודם ועכשיו סבאל’ה!). הוא סיפר לי שהמקום היה שלו, ועכשיו הבת שלו מנהלת את המקום. הם פתחו את המעדניה בשנת 1947 יחד עם אשתו, והוא עבד שם 6 ימים בשבוע, כשהשכונה עוד היתה מלאה במשפחות. הוא הסביר לי אודות התמונות המשפחתיות שבקיר,וסיפר שרק עכשיו הם חזרו שוב לפעילות לאחר שיפוץ. וגם שהוא מכיר את כל השכנים פה באזור, למרות שרב החברים שלו כבר נפטרו.

הסתכלתי על התמונות הרבות על הקיר, אחת מאוד הרשימה אותי, חייל במדים של מלח. שאלתי אותו מי זה. והוא אמר לי “אני, במלחמת העולם השניה”.  שאלתי אותו איפה הוא היה במלחמה, אז הוא סיפר עם לחלוחית בעין שהוא נולד באמריקה וכשהוא שירת בצבא הוא היה בצפון אפריקה. סיפרתי לו שסבא וסבתא שלי באו מאירופה לאחר המלחמה לישראל, אבל לא יכלתי לספר עוד, כי הדמעות חנקו את גרוני. אולי בגלל הזכרון, אולי בגלל ההתרגשות. כל הזמן היתה בראשי תמונה של חיילים אמריקאים שמוציאים את סבא שלי מהמחנות. שבזכותם, בסופו של דבר, איכשהו קורה שאני פה. סיימתי לשתות את הקולה, והתחלתי לחפור עם הקש בקרחונים, כי  שכחתי שיש תמיד ריפיל לסודה פה, ובעיקר כי לא רציתי שיראה שאני עוד שניה בוכה לו מעל הסנדויץ’.

ואז הוא שאל אותי:”בן כמה אני?”. נו באמת, מה אתה בחורה בת 36 שרוצה לבדוק אם היא עדיין נראית מושכת? “לא יודעת” עניתי, והתחלתי לעשות חישובים בראש, רגע, אם הוא פתח את החנות לפני שקמה המדינה, זה אומר שהוא מעל ל60, או מעל ל64, בת כמה המדינה שלנו בכלל? ואם סבא וסבתא שלי נפטרו לפני 4 שנים, אז זה אומר שצריך להוסיף, רגע, אויש נו, שוב פעם הדמעות האלה. מה יהיה???

“אני בן 90″. וחייך חיוך של הישג. וכל מה שרציתי זה רק לחבק אותו.

אז חיבקתי אותו. ואמרתי לו תודה. שיש לו מקום נפלא, והבטחתי שאני אביא את המגדלור שלי, ואת הבנות שלי לאכול אצלם עוד סנדביץ’ אחד. הוא היה מאושר. גם אני.

ונפרדנו לשלום, כאילו הכרנו כבר שנים.

בפוסט זה השקעתי מחשבה וזמן. אשמח אם תשאירו תגובה, זה תמיד משמח אותי מחדש :)
מוזמנות לעמוד הפיסבוק של הבלוג

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה