הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

אז זרקתי את המגדלור בבית, שישלים שינה לפני משמרת ב’ עם הבנות, והמשכתי לסופר. עאלק המשכתי לסופר. לא יודעת מה היה לי היום, באמת לא מבינה מה קרה לי, אולי אני לפני מחזור? אולי העובדה שקמתי 3 פעמים בלילה התחילה להשפיע על המחשבות שלי, אבל לא הגעתי לסופר, אלא נסעתי כמו על אוטומט לחניה של הגן של הבנות. שעה לפני הזמן. אוף. ממש מטומטמת לפעמים.

17/07/2013

שלשום נסעתי לצלם בעיר, היה באמת נפלא וכיף וחם, היה כל כך חם בעצם, ששמתי לב שפתאום אני לא כל כך יודעת איפה אני, ושאולי קצת הלכתי לאיבוד פה בעיר. לרגע, פשוט לרגע איבדתי כיוון. שכחתי את עצמי.

חיפשתי את הסלולר בתיק של המצלמה, כדי לראות מה השעה, אבל כנראה שהיציאה מהשגרה עושה את שלה, כי השארתי אותו באוטו, ליד הג’יפיאס. אה, נכון, בדיוק קיבלתי שיחה מהמגדלור לפני שיצאתי לצלם, שאם אני מסימת את הצילומים לפני שתיים, שאתן לו טרמפ הביתה. רגע, שיט, אם שכחתי את הסלולר באוטו, איך אני אדע עכשיו מה השעה? אולי כבר שתיים? אולי אחרי? ומה נסגר עם הלחות המטורפת פה בחוץ? יאק.

אז שאלתי בחורה נחמדה (כולן פה נחמדות באמריקה, בחיי) מה השעה. ושכחתי איך שואלים, כאילו, לא באמת שכחתי, אבל האנגלית של פה והספרדית שלו והעברית שלי, פתאום היה לי איזה בלבול כזה, והחנות שבה היא עובדת, והעיצובים המיוחדים שהיו שם, לא יודעת – משהו בלבל אותי, ושאלתי מצחיק, משהו כמו “ווט איז דה הורה נאו?”. הבנתי שיצא לי משהו דפוק מהפה, בכלל לא התכוונתי, שיט, איזה יום מבולבל. זה בטח החום. התאפסתי על עצמי, בלעתי את הרוק ועשיתי סימן על פרק היד, איפה שאמור להיות שעון. היא הבינה. אין, אין כמו שפת הסימנים האוניברסלית.

השעה היתה 13:00 בערך. מגניב, יש לי עוד שעה לנסות להבין איך אני חוזרת מהאיבוד שהגעתי אליו לכיוון העבודה של המגדלור, ומשם לקחת את הבנות מהגן. החלטתי שאין מצב שאני ממשיכה ככה, הלכתי לשתות משהו קר בקפה ליד, והמשכתי לטייל.

איכשהו הצלחתי להגיע בזמן לתת טרמפ למגדלור הביתה. נכנסנו לאוטו, הסלולר היה שם. (מי הזהיר אותי מגנבים ופשעים בבולטימור? רואים? לא גנבו לי אותו מהאוטו)  נסענו הביתה. בדרך נזכרנו שבכלל לא רצינו להגיע הביתה, הרי תכננו ללכת לסופר, אין לנו אפילו לא עגבניה אחת במקרר, אפילו לא חצי עגבניה, שלא לדבר על עגבנית שרי. כלום. ואקום.

אז זרקתי את המגדלור בבית, שישלים שינה לפני משמרת ב’ עם הבנות, והמשכתי לסופר. עאלק המשכתי לסופר. לא יודעת מה היה לי היום, באמת לא מבינה מה קרה לי, אולי אני לפני מחזור? אולי העובדה שקמתי 3 פעמים בלילה (פעם אחת בגלל יתוש מעצבן, פעם בגלל שחלמתי שאיבדתי את נעה בשדה התעופה ופעם בגלל שנעה בכתה) התחילה להשפיע על המחשבות שלי, אבל לא הגעתי לסופר, אלא נסעתי כמו על אוטומט לחניה של הגן של הבנות. שעה לפני הזמן. אוף. ממש מטומטמת לפעמים.

כן, עשיתי רוורס, נסעתי לסופר, עשיתי קניה. לשניצלים שלום. נסעתי להביא את הבנות, חום כלבים, משהו לא נורמלי. הגענו הביתה, הורדתי את תמר עם התיק שלה, והלאנצ’ בוקס שלה ואלף ואחת היצירות שהיא הביאה מהגן. הורדתי את נעה, עם התיק שלה, והלאנצ’ בוקס, ושתי הבובות שהיא החליטה להשאיר באוטו שלי בבוקר, והבקבוק של המיץ. יש. שתי הבנות בחוץ – יאללה רוצו למזגן.

הגענו הביתה. חם בחוץ, נעים בבית. הבטחתי להן בריכה, אז הערנו את המגדלור, התלבשנו, והלכנו לבריכה. חזרנו לארוחת ערב בבית.

שיטטטטטטטטטטטט, “אמור, אתה יכול להזמין פיצה? שכחתי את הקניות בבגאז’”. לא יודעת איך זה קרה לי, פשוט שכחתי. אוף, אני כזאת אחראית בד”כ. טוב, די. אחרי ארוחת הערב אני הולכת לישון. לאפס את המערכת. יאללה, זה רק שניצלים וביצים וחלב שצריך לזרוק, ולקנות מחדש מחר.

מחר.

מחר יום חדש.

אז כן, אני מבינה איך אפשר לשכח ילד באוטו, כן, גם אני נסעתי כמה פעמים מהעבודה הביתה על אוטומט ונזכרתי ששכחתי לעבור בגנים של הילדות בדרך הביתה, כן, גם אני שכחתי לפעמים לחזור הביתה ישר אחרי העבודה ולהשתדל לא לעשות יותר מדי שעות נוספות כי יש לי כלב בבית להוציא ולהאכיל (טרם תקופת הבנות), ואפילו, אל נא תקראו לקדמן, פעם אחת החנתי ליד המכולת השכונתית שלנו שצופה לחניה של המכולת, לקנות איזה משהו נורא דחוף, ממש מהר, כשהבנות נרדמו באוטו ונשארו שניה עם המזגן,  (היה שכן ששם עליהן עין מהמדרכה, כפי שביקשתי, אבל הבנתן את הענין, נכון?).

לא אוהבת את משפטי השדה הפיסבוקיים ואת הטוקבקים האיומים באתרי האינטרנט, לא רוצה להיות אפילו שבריר שניה ברגע שבו האבות המסכנים הבינו שקרה בגללם אסון, ולא היתי רוצה אפילו לדמיין את עצמי ברגע שבו הם מתקשרים לאשה ומספרים לה על הנורא מכל. מכל!. טפו חמסה.

אני יכולה להבין שדברים קורים, השאלה מה עושים הלאה בשביל שזה לא יקרה. ואיך אפשר להגביר מודעות. בגליון החודש בעיתון הילדים פה בבולטימור התחילו את גליון הקיץ בכתבה על הסכנות של הקיץ ועל כך שבממוצע 23 ילדים בבולטימור מתים בעקבות אסון של השארות באוטו נעול. אסון. אז יש הרבה דברים חכמים שאפשר לעשות כמו להשאיר את התיק והפלפון והלפ טופ ליד הילדים מאחורה, יש לי חברה שבקיץ מכסה את הכסאות בכיסוי נגד שמש וככה מוודאה שאין אף אחד שנשכח באוטו, יש כאלה שמתקשרים להורה השני לוודא שהכל כשורה, יש גנים שעושים קריאת שמות הילדים של הגן בשעה 08:30. תמצאו את הפתרון שמתאים לכם, ושלא נדע מאסון.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה