חגים שמחים

פוסט שעולה לאוויר רגע קט לאחר שהסתיים חג החנוכה שלנו, וכאשר השנה האזרחית מסתיימת לה ואיתה העשור כולו, ורבים בארץ ובעולם נערכים לחגיגות ניצחון האור, גם אני מברכת בחגים שמחים.

באופן לא מפתיע, כי יש דברים שחוזרים על עצמם כל שנה, בדיוק בעונה הזו של השנה, בה החושך מנסה לגבור על האור, וכל הדתות בכל קצוות הגלובוס מנסות בעזרת נרות, חגים וטקסים לגרש את החושך ולהרבות אור, אני מלמדת כמו כל שנה את תלמידי ההיסטוריה הפרטיים שלי, שמתחילים להרגיש את בחינות בגרות החורף בהיסטוריה, ובחינת המתכונת המקדימה אותה, את הפרקים שלא הספיקו ללמוד בכיתה, וככה אנחנו מתעמקים גם בפרק המדבר על  המעבר מתפיסת "כור ההיתוך" ל"תפיסת הרב-תרבותיות" כפי שבאה לידי ביטוי במדינת ישראל. אם תרצו במילים אחרות, המעבר מחברה מגוייסת, לחברה פתוחה ופלורליסטית הנותנת ומאפשרת מקום לכולם. אוסיף רק שאחת הסיבות למעבר היא ההבנה שאי אפשר באמת למנוע או להגביל מאדם להיות מה שהוא, או לבחור במה שמתאים לו, בטח במציאות בה כל ערוצי המידע והתקשורת פתוחים

IMG-20191230-WA0046_679x1024

גם אצלי, שאלה איפה תתפסו אותי על ציר הזמן של חיי, הגישה השתנתה.

כשהייתי צעירה, וגם המדינה, האמנתי , כמו שלימדו אותי ,ברוח הציונות המתחדשת, ובמימד הלאומי שלה, ש: "מי לה' אלי!" ,וב:"סורה חושך הלאה שחור!" עם הנפת היד והרקיעה ברגל, לפני שאומצו על ידי המון חשוך במרכזה של העיר העברית הראשונה.

עם בני קבוצת הגיל שלי "הבנים",  בתחפושות מכבים מקרטון, חגורים בחרב מעץ שהכינו ב"שולחן הנגרות" צבועה בצבע שמן כסוף או מוזהב שריחו המיוחד עדיין עולה באפי, כי זה היה הריח בגן הילדים שלי במשך כל השבועיים שלפני חנוכה וגם אחריו.  אנחנו "הבנות" שרנו: "פרח אל פרח זר גדול אשזור, לראש המנצח, מכבי גיבור". אז לא חשבנו לשאול:"למה רק הבנים עם חרבות?", או : "למה לנו משאירים את התפקיד הנשי של שזירת הפרחים וחיזוק הגיבורים". אולי כי אלו היו שנות "הטובים לטייס והטובות לטייסים".

גם רקדנו, אנחנו "הבנות" עם חצאי אשכוליות מרוקנות מתוכנם בהן הושם חול לח ונר חנוכה צבעוני את "ריקוד הנרות" בבגד בלט שחור, וגרביונים בשלל צבעי הקשת, המוגבל יחסית, שהיה אז ב"שוק אופנת הילדות" הישראלי למנגינת "נרותיי הזעירים".

IMG_20191230_222750_1024x831 (1)

עם השנים שעברו, דרך כל "טיולי החנוכה" האפשריים עם תנועת "בני המושבים" עם טקסי הדלקה מחממים ומאולתרים.

כאשר יצרתי את הקשר עם אישי זאב, למדתי שיש גם מימדים נוספים לחג החנוכה. למרות שזאב כבר חמישים שנה בארץ, עדיין ניכרים בקולו ובמחשבתו שורשי ילדותו כיהודי בארצות הברית. למדתי שחנוכה אינו רק חגה של התנועה הלאומית המתעוררת ,המחפשת את גיבוריה ושרידי עצמאותה המדינית בגיבורי תקופת "בית שני", אלא גם חג בו ילדים יהודים שגדלו ב"גולה" והוריהם, עושים הכל כדי להעצים את חווית החנוכה מול השכנים והחברים הנתונים בעיצומה של חווית "חג המולד" הנוצרי, שבואו נודה על האמת, קשה שלא להתקנא בה, לא בגלל לידת הבתולה והאבוס בנצרת, שהרי לנצרת היינו הכי קרובים מכולם, ואבוסים היו לנו בשפע בנהלל. אלא בגלל העץ המקושט, הצבעוניות, המתנות, האורות, ואפילו השלג הלבן. למדתי וגם יישמתי. גם ילדיי שלי, כמו אביהם בילדותו, קיבלו מתנה קטנה בכל אחד מימי החנוכה, ואחת גדולה בסופו, והדלקת הנרות לא היתה רק השירה המאתגרת, בעיקר לאימהות זיפניות על "המנבח".

בקיצור, מה אני מנסה להגיד. היות ש"כור ההיתוך" מאחורינו, מאז שהתחלנו להתמקצע בבניית כורים אחרים או חיסולם, מה שנשאר זה להרבות אור ושמחה. וככל שנעשה זאת בכל הצבעים, הדתות והתרבויות, העולם רק ייראה הרבה יותר טוב, מואר וצבעוני.

IMG_20191228_125043_1024x855

השנה, בדיוק כמו שסבא וסבתא שלי היו עושים בילדותי, ובטח רבות מהמשפחות של קוראיי עושות, התכנסה לה כל המשפחה להדלקת נרות מסורתית, ולשמחת החג. היתה הדלקת נרות בחנוכיה שמלווה את המשפחה שנים רבות. היו נרות צבעוניים, היו סביבונים, היו לביבות ומטבעות זהב משוקולד, והיה הרבה אור. אנחנו אפילו הגדלנו עשות, וקנינו בקונדיטוריה בכפר הבדואי הסמוך "סופגניות אווירה", אלו, המסורתיות, כמו שרק הנחתום בזרזיר יודע להכין, עם הריבה ואבקת הסוכר, ולא כמו התל-אביביות שהפכו את הסופגניות לפסלים סביבתיים במחיר של יצירות אומנות, והן עמדו קוממיות על שולחננו עד סוף החג, עד שמצאו להן מיקומים חדשים.

IMG_20191230_125015_851x1024

אבל נס קטן נעשה לנו בחסות הסינים, והוא שהביא להרבה אור, תרתי משמע. כשאישי ואני סיימנו את הסיבוב האחרון והלא סופי של קניית המתנות והאריזות, נשלחה ידי אל שקית פלסטיק קטנה שעמדה בשקט בחנות, ובה עשרה נרות. לא אלו הצבעוניים מהשעווה, שהשנה הצלחתי להתגבר על היצר, ולא לקנות חדשים , כי המגירה במזווה מלאה בחמש או שש חלקי חבילות כאלו, מהשנים הקודמות, כי מאוד קשה לעמוד בפיתוי של רכישת עוד חבילת נרות חדשים בפרוס בחג, וכבר אין מספיק הפסקות חשמל כדי לחסל את כולן. קניתי נרות פלסטיק קטנים, עם מנגנון להדלקתם של אורות מנצנצים. כשראיתי בדיעבד מה רבה תרומתם לאווירת החג, אמרתי שרכישתם היתה כדאית, אם כי אני לא זוכרת אם עלו שמונה שקל ו- 99 אגורות,  או תשעה שקלים ו-88 אגורות.  זאב אמר שהם עלו 30 ₪. אני לא מתווכחת, כי הוא זה ששילם את החשבון, וגם כי בסופו של דבר וויכוח, הוא תמיד צודק. אבל בסייעתא של הסינים הללו, לא פסק האור המנצנץ בכחול אדום בביתנו, כל סוף השבוע. ואם חושבים על זה, זה כבר בעצם "נס גדול", כי הילדה היתה עסוקה בהם ובתפעולם ואגב כך בתפעולנו לאורך כל סוף השבוע ממש.

כמעט כמו בסיפור "נס החנוכה", כשהחלטתי שאולי בעצם כדאי לי לצלם אותם לטובת פוסט שאולי ייכתב, לא נמצא אחד שאורו מאיר כהלכה, עד שכמעט התייאשתי,  ואז התגלגל אליי אחד, שהסתתר לו מתחת הספה, זוהר באור יקרות. חבילת הנרות הזעירים הללו הגיעה עם שקית קטנה של סיכות ביטחון, שבקלות ניתן היה להצמיד אותם לדש הבגד, לו רצינו, אבל לא רצינו.

IMG_20191230_222904_1024x476

נכדתי הצעירה, שגיבתה את סיבובו של סביבון הפלסטיק הזול שקניתי לה ב"אושר עד", כל פעם כשמתחנו וסובבנו לה אותו, בסיבובים משלה, כמיטב המסורת שלמדה בגן הילדים התל-אביבי שלה, חילקה לכל אחד מבני המשפחה את הנרות הללו, שאנו מדליקים בלחיצה קלה על מתג הסוללה בגבם, והבית התמלא אור גדול. היות שבאורם מותר להשתמש, ולא רק " לראותם בלבד" כיבינו את אור החשמל, ועשינו "העמדה" עם הנרות. רוצים תמונה? אין, כולנו היינו עסוקים ב"נמבר".

אז בצאת השבת, כשחלק מהמשפחה נסע להדליק נרות אצל סבתא אחרת, וחלק נסע לראות משחק כדורסל, בשביל הקלישאה הייתי צריכה לכתוב של "מכבי" המלאה בשחקנים שלא ממש שיחקו במכבים בילדותם, וספק אם הם מכירים את מתתיהו החשמונאי או יהודה המכבי, אבל זה היה "הפועל". נסעו להם סבתא, בת ונכדה לנצרת, זו של הגויים, לראות אורות אחרים.

כמה יפה לראות עיר מוארת וצבעונית. לא הלכנו לכנסייה, הלכנו לחנות ממתקים, ולקחנו ממתקים בכל הצבעים, אם כי, בחרנו במיוחד גם כמה "אדומים", להקל את ההפסד הצפוי מראש של "תנועת הפועלים".

IMG-20191230-WA0031_768x1024

שם גם קיבלנו בנוסף לשוקולד שנתנו לנכדה, בתמורה לעיצוב מחדש שעשתה להם לכל תיבות ומגירות הממתקים הנוצצות בחנות, המלצה ללכת ל"ביג פאשן" כדי ליהנות מחוויה אמיתית של אורות וצבעים, חנוכיה ועצים.

שם נסענו (כן, גם אני) , תמורת 20 שקלים דחוקות בתוך רכבת צבעונית, נהנות מהאורות והצבעים כשאני אומרת אגב ניסיונות  ליישר את רגליי שלא צריך לחפש יותר דודים רחוקים בקיבוצים נידחים לפעילות של יום העצמאות.

IMG-20191230-WA0042_1024x563

קינחנו באוכל ערבי אותנטי במסעדה ערבית נהדרת, לצד העץ שקישט אותה, והכל במרחק רבע שעה מהבית, מבלי לנדוד לארצות רחוקות,  כשהנרות הסיניים המנצנצים שלי, כל הזמן בתוך כף ידה של נכדתי

כמה אור היה שם! שנרבה כולנו אורות, חגים, שמחות, חנוכיות, סביבונים, נרות, עצים, קישוטים, מנצנצים וממתקים. שנחיה ושניתן לחיות, שנתמלא באור, ורק כך נרחיק את החושך הגדול, ושנכבד מאוד את מה שאנחנו, מתוך כבוד לאחרים ומה שהם, ותאמינו, לי יבוא לציון גואל! חגים שמחים

___________________

התמונות בפוסט צולמו על ידי בנות המשפחה. החלק הקשה הפעם היה איך להעביר את האווירה, האור והשמחה  מבלי להעלות תמונות עם הקטנה, כי לא חושפים עוללים למדיה החברתית.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.