הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

איך שנבהלנו. כמובן שאסא אמר לי שלא אכפת לו מכלום העיקר שאני אהיה בסדר. ושהוא ממש נקרע כל פעם כשאני בוכה לו בטלפון ואני חשבתי, איזה מזל שיש לי אותו.

01/03/2011

אה, לא, רגע, בתחתונים שלי היה דימום
הלב שלי בערך פעם במרץ, רצה לצאת מהחולצה ואז התעלף….
זה היה בעבודה,
פשוט הלכתי לעשות פיפי אחרי ישיבת בוקר ועל התחתונית היה כתם כמו של מחזור.
כמובן שהלכתי לבוס שלי רגועה ואסרטיבית ואמרתי לו
“יש לי דימום, אני הולכת לאסא למיון”.
המנהל שלי, שהוא האיש עם הלב הכי רחב שקיים פשוט אמר לי:
“רוצי רוצי, תרגישי טוב, רק בשורות טובות”
ונשאר קפוא במסדרון (נראה לי שגם הוא יאשים אותי בעוד שערות לבנות שצמחו בגללי)

כמובן שהאסרטיביות שלי נשארה במשרד ובשניה שירדתי במעלית, התקשרתי לאסא
אחרי 4 שניות של שקט ונסיון להחזיק את הדמעות בעיניים,
אמרתי לו תוך כדי בכי קורע לב שיש לי
“שיש לי
שאני
שהתחתונים
דם
יש לי דם”
ושאני בדרך אליו
הוא ניסה להרגיע אותי
ואחרי 10 דקות התקשר שוב והפציר בי לא לנסוע מהר כי זה לא ישנה כלום.

הגעתי לבית החולים,
האמת שמה שהיה לי בראש זה דג’ווה לזמן שהיינו שם בפגיה.
טוב נו, גם היה לי בראש איזו כותרת אני שמה בבלוג שלי,
וכל מיני חישובים לא נעימים על מרווחים אחרים בין תמר והבאה בתור,
וגם קצת כעסתי על אלוהים, כי אמרתי לעצמי, ראבאק, עברנו כבר הריון אחד עם פגיה, לא מספיק?

חניתי,
זה לקח לי בערך 10 דקות,
כשחיפשתי את האוטו לאחר מכן, לקח לי 20 דקות למצא אותו
כי לא זכרתי איפה זרקתי אותו בחניון.

אסא חיכה לי בכניסה לבית החולים,
המגדלור שלי.
מה הייתי עושה בלעדיו?

הגענו למיון נשים,
הלכנו לאולטרסאונד
והנה היא,

שלמה ובריאה
שוחה לה בהנאה במי השפיר
נותנת קפיצה
ומראה ידיים, רגליים, לב פועם, טוסיק, פרופיל מדהים

אבחנו שיליה נמוכה (או משהו כזה)
הצוואר סגור וארוך (או משהו כזה)
ללא רירית קרועה וללא שום סימנים ללמה היה לי לעזאזל דימום.

נשמנו לרווחה.
טכנאית האולטראסאונד הנחמדה אמרה לנו:
“כבר אמרו לכם שזאת בת?”
והאמת, למי אכפת,
העיקר שתשאר בבטן ולא תעשה שטויות.

עברנו עוד בדיקה אצל רופאה גניקולוגית מקסימה (שקיבלה אותי בזמנו כשירדו לי המים)
והכל היה בסדר גמור.
זאת עוד תופעה שכזאת של הריון .
מזל שאנחנו בשבוע 12 (עוד שניה 13)
כי אז הסיכויים לדימום שיגמר רע מאוד הוא יחסית נמוך

הלכנו לשתות קפה ולהרגע.
איך שנבהלנו.
כמובן שאסא אמר לי שלא אכפת לו מכלום
העיקר שאני אהיה בסדר.
ושהוא ממש נקרע כל פעם כשאני בוכה לו בטלפון
ואני חשבתי, איזה מזל שיש לי אותו.

מנהל המחלקה של אסא התקשר לשאול מה המצב
ושישתדל פעם הבאה לא להפחיד ככה את כל אנשי המחלקה.
וגם המנהל שלי והחברות לעבודה התקשרו וסימסו ועודדו.
כמובן שבפייסבוק הקפצתי כמה לבבות של חברות טובות
שעודדו אותי לאורך כל הדרך.

איך שדבר קטן אחד
גורם לנו לשים בפורפורציה את החיים.

ומילה אחת לקטנה שבפנים, ברשותכם.
הלו,
גברת שבבטן,
תירגעי ומהר!
אמנם את השניה,
אבל אנחנו מצפים שתהיי הראשונה להיוולד בזמן
ועל כן אנחנו מבקשים לא למשוך תשומת לב ולהוריד לנו שנים מהחיים.
ניפגש עוד חצי שנה ככה? בסביבות ראש השנה?
יופי.
ודרך אגב,
אבא ואמא מאוהבים בך, כבר מהתמונה הראשונה
לא היית צריכה לבקש להראות את יופיך בשנית לאחר 3 ימים.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה