מסיבת הפתעה

הפעם על מסיבת הפתעה! מופתעים? אם תקראו עד הסוף תראו מי הפתיע ומי הופתע

כשמתקרב המועד של יום הולדת "גדולה" או "עגולה", מתחיל באוויר מן מתח כזה של "איך נחגוג?" או קשה מזה, "איך תחגגו?". האפקט רק מגביר ומלבה את עצמו, כי החברים הקרובים מהילדות, מהחיים ומהצבא, הם בדרך כלל בני אותו גיל ממש, וחוגגים גם הם. אז יש רצון להיות "מיוחד" ויוצא דופן, כמו שיש גם את הרצון "לעבור את זה בשלום". בעיקר יש את הרצון להגיד לעצמך: "וואלה, שהחיינו וקיימנו והגיענו" ולא רק לראות את הגיל זז ומתעדכן על-גבי דפים של הפניות או בדיקות של "קופת החולים", לא עלינו.

ולמה אני מתעסקת בזה? ואפילו מגדילה ומשתפת אתכם, כי בלי נדר (כמו שאמא שלי נהגה לומר, וכאן זה ממש מתאים), הקיץ הזה אנחנו אמורים להחליף קידומת, אנחנו, זאת אומרת גם בעלי וגם אני.

עוד לא הכל ברור כיצד נחגוג ומה בדיוק נעשה וכבר מסתמנים כמה כיוונים עיקריים, אבל דבר אחד בטוח לא נעשה, וזה "מסיבת הפתעה"!

IMG-20190521-WA0012_768x1024

כשהיינו צעירים בני שלושים, התחייבנו אחד לשנייה שאת זה לא נעשה אחת לשני,ולהפך. למרות שהלב אז היה חזק יותר בשלושים שנה, נשבענו. ואתם יודעים, הבטחות צריך לקיים, ושבועות אסור להפר!

אז הנה אני פורסת בפניכם סיפור גם על הבטחה שקוימה, וגם על מסיבת הפתעה.

היינו כאמור צעירים ויפים, בני שלושים, מטופלים בשתי בנות חמודות וקטנות, משק, עסק, הרבה ימי מילואים, ומשרת הוראה גדולה בבית הספר. יום בהיר אחד אחר הצהריים, התקשרה חברה, רעייתו של חבר מהמילואים (לצערי לא מהמילואים שלי, אלא מהמילואים "שלו") ואמרה שארשום את התאריך ביומן. היא עורכת לבעלה בעוד חודש וחצי מסיבת הפתעה, לכבוד יום הולדתו ה- 30, בבית הוריה בתל-אביב, כי המקום בדירתם השכורה בעיר אינו מספיק רחב. "מצוין" אמרתי, רשמתי ביומני שהיה מונח על השולחן, והבטחתי שנבוא בשמחה, וחזרתי לשגרת חיינו העמוסה.

אתם יודעים, מסיבת הפתעה זה כזה סוד שאסור לקלקל, שאחרי שרושמים את המועד משתדלים לא לדבר על זה שוב, בטח לא עם המזמין, ובטח ובטח לא עם חתן או כלת השמחה. מה לא עושים כדי לא לקלקל, חלילה. ליתר ביטחון גם לא מדברים על זה עם אף אחד מהחברים המשותפים.

לאט אך בהתמדה התקדם לו הזמן אל עבר המועד הרשום ביומן, והתחלנו לדבר בינינו בשקט על האירוע המתקרב. שישי בערב, כך כתוב לי ביומן, תל-אביב.  מה נעשה? מה עם ארוחת ערב שבת? מי עושה אירוע ביום שישי? איך נתארגן? התארגנו. קבענו עם בן-דוד מסביר פנים עם דירה מרווחת באזור המרכז, שנבוא בלילה לאחר המסיבה לישון אצלו, כדי שבאמת, נוכל להיות באירוע עד סופו, כמו שמגיע לנו לחגוג עם חבר טוב. הזמנו גם "בייביסיטר" מסורה, שעד אז, היתה מבלה עם בנותינו כאשר פירגנו לעצמנו גיחה קצרה ולחוצה לסרט בחיפה . סיכמנו שהיא תשמור על הבנות משישי בערב, כשנצא מהבית ועד לצהרי השבת, כשנשוב הביתה מלאי שמחה, שגם היינו חברים טובים, גם ישנו ביחד לילה מחוץ לבית, וגם שהשארנו אותם בידיים טובות. אפילו מתנה קנינו, ספר קריאה ב"סטימצקי" שנארז בנייר יפה ובשקית קטנה. עליזים וטובי לב הגענו לתל-אביב, אפילו מצאנו חניה ברחוב "בן-יהודה", יישרנו ומתחנו את בגדינו ושמנו פעמינו לדירת הוריה. צלצלנו באינטרקום, והאמת, קצת התפלאתי שלמרות שנערכת מסיבה הדלת סגורה, אבל לך תדע איך זה בתל-אביב. עד מהרה נשמע קולה של החברה באינטרקום: "מי זה? " היא אומרת, ואנחנו משיבים כמעט כמו ב"מיץ פטל הארנב": "זאב ומירב" אפילו שהוא לא אריה, ואני בטח לא ג'ירפה. אני מרגישה שתשובתה מעט מוזרה, ואפילו מגומגמת, אבל הדלת נפתחת, אנחנו נכנסים לחדר המדרגות הקטן, והיא יוצאת לקראתנו מדלת הדירה, שואלת בקול רם מאוד : "מה אתם עושים פה?", ומנופפת לנו בידיה נפנופים מנפנופים שונים, שמשמעותם העיקרית כמו שהבנתי בהמשך היא: "חברים, התבלבלתם קשות, זה לא היום, זה מחר, ושלא תעיזו להרוס לי את ההפתעה המושקעת מאוד". בסיבוב לקראת הכניסה לתוך הדירה הקפידה לראות שזאב דוחף את הספר העטוף היטב לתוך כיסו האחורי של הג'ינס, וגם הסתיר עם החולצה ליתר ביטחון. וככה אנחנו נכנסים לתוך תוכה של ארוחת השבת המשפחתית. החבר מהמילואים מאיר את פניו, מחייך כולו, ושואל אותנו את אותה שאלה בדיוק: "מה אתם עושים פה?". בחיים לא הגבנו שנינו כל כך מהר, ועוד ביחד: "הא, קפצנו לבלות בתל-אביב, אז החלטנו לראות מה שלומכם, תארנו לעצמנו שתהיו אצל ההורים, וקיווינו שאולי אתם פנויים לבילוי משותף". החבר התרגש לגלות עד כמה אנחנו "זורמים" (אפילו שהמילה טרם היתה אז בשימוש שוטף) מהר מאוד הוריה התנדבו לשמור על בנם הצעיר, ויצאנו שני הזוגות לערב בילוי תל-אביבי. האמת, היה ערב נפלא, מאוד ספונטני מכורח הנסיבות, טיילת, גלידריה על החוף, והחבר שב ומשבח אותנו על יכולתנו הנפלאה לפרגן לעצמנו, להשאיר את הילדות, ופשוט לבלות, כמו שדקלמנו שוב שנינו במקהלה מעל קערת הגלידה: "פעם בכמה שבועות אנחנו עוזבים הכל ולוקחים ערב לעצמנו", ו:"נורא חשוב בשביל הזוגיות לצאת מידי פעם", ו:"ממש חשוב 'לשחרר' מידי פעם את הילדים" ועוד כמה משפטים שבטח גם אתם הייתם ממציאים לו הייתם נקלעים לסיטואציה שכזו.  "כל הכבוד לכם, ממש נפלא!" אומר החבר ומוסיף ואומר לאשתו בשמץ של קנאת אמת:  "את רואה, אנחנו צריכים ללמוד מהם".

נפרדנו לא רק עם טעם של גלידה, אלא גם עם טעם של עוד על השפתיים. מבטיחים להם ולעצמנו שבפעם הבאה כשנקפוץ ככה לעיר הגדולה, נתאם, ונבלה שוב ערב יחד. אבל בטח ייקח איזה חודש חודשיים עד שנתראה שוב.

בן-הדוד השאיר לנו מפתח ,מיטה מוצעת וארח אותנו נפלא. כשבא בבוקר לשמוע מה שלומנו, ואיך עברה ההפתעה, שמע גם שמע, וגם הציע באבירות שנישן אצלו גם הלילה. סירבנו בנימוס , אתם יודעים, מחר יום עבודה. חזרנו הביתה לשחרר את הביביסיטר, וקבענו איתה שתלך לישון ותנוח היטב, כי לקראת ערב עליה לשוב אל הבנות.

גם אנחנו נחנו כל השבת, ולקראת ערב הוצאנו את הספר המקומט מהכיס, והצטרפנו לזוג חברים אחרים מהעמק, נוסעים אל היעד מתוך הכרות אינטימית עם הדרך, החנייה ברחוב ההורים, והדירה עצמה. מברכים את החבר שהסתכל עלינו נדהם ושאל : "אז הייתם חלק מהקנוניה נגדי ומסיפור ההסחה?" ואנחנו ואשתו מסבירים לו בעדינות שכמעט והיינו "משביתי שמחתו" או לפחות "משביתי הפתעתו".

להגנתי אני יכולה להגיד שביומן, אין עמודה שלמה ליום שבת, וכשמיהרתי לכתוב את כל הפרטים שמסרה לי החברה, כולל הכתובת המדויקת מהר מהר בעמודה של יום שישי, והיות שלא דיברנו עם אף אחד בהמשך על ההפתעה, כי הפתעות לא מקלקלים, השגיאה השתרשה במוחי. לשמחתי, לא נדרשתי לתת הסברים, רק הסתכלנו שוב אחד על השני, מבינים שזו עוד אחת מהסיבות  שלא נעשה לעולם מסיבת הפתעה אחד לשני.

אז היות שיום ההולדת העגול ממש בפתח, שרק לא תפתיעו אותי, אני נשבעת שלא אפתיע אותו.

_________________________

התמונה צולמה בלי שום הפתעה. ישבתי עם חברתי הטובה גליה,  משנת השירות, למשך כמה שעות, כמה ימים אחרי יום הולדתה ה- 60 ב"נדב קינוחים", השלמנו פערים, נתנו דיווחים ועדכונים שוטפים, ובעיקר ברכנו את מזלנו הטוב, שהכרנו ושזכינו (את יום הולדת 40 חגגנו יחד בפריז).  כשביקשנו עוגה לקינוח, ביקשתי בקול רם, בלי להתבלבל, ובלי להיבהל שיהיה עליה זיקוק. המלצרית התבלבלה, והעוגה הגיעה בלי הזיקוק, אז לא התבלבלנו, וביקשתי שוב, והיא שבה עם זיקוק, רק אז, אני התבלבלתי או נבהלתי ולא הצלחתי לפתוח את המצלמה , סוכם שאם לא נתפוס את הרגע, היא תשמח להביא לנו זיקוק נוסף, בשביל התמונה. אמרתי לכם, בגיל 60, הכל טוב. אז תודה לגליה שצילמה, העבירה לי את התמונה, ובעיקר שהיא חברה שלי כל השנים האלו. אמרתי לכם, מי צריך הפתעות בגיל 60? בעיקר צריך לשמור על הטוב. מזל טוב!

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.