הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

“יא, רילוקיישן, איזה כיף!!! גם אני רוצה”. ככה בערך כולן הגיבו כששמעו שאנחנו נוסעים. אבל רילוקיישן זה לא פשוט. יש תחושת אי שייכות, תחושה של ארעיות ונטע זר. זה אפשרי, רק צריך להתכונן לתחושה הזאת מראש.

29/01/2013

התחלת רילוקיישן היא בעצם 2 גרפים שלא חופפים.

חודש וחצי שאנחנו בבולטימור והגרף שלי מתחיל לרדת.
שלו, לעומת זאת רק עולה, הוא כבר זכה להכיר את הירידה אחרי שבוע שלנו פה.
לפני הרילוקיישן נכחנו בארבעה מפגשים של הכנה לקראת הרילוקיישן, האמת היה מצוין, ולא, שום הכנה לא יכולה להכין אותך לשינוי שכזה.
בקורס אמרו לנו שאפשר לתאר את השינוי באמצעות גרף שמתנהג שונה אצל בעל הרילוקיישן ואצל המצטרף אליו.
אצל בעל הרילוקיישן, קרי, זה שבגללו נוסעים, הגרף מתחיל בירידה , ממשיך לירידה חדה, (בעיקר בגלל פחד מהציפיות ומהאחריות, קשיי הסתגלות במקום עבודה וכו׳) ואחרי תקופה מסוימת הגרף עולה, כי בעבודה בד״כ הדברים מסתדרים , ובסופו של דבר הגרף מקבל את הישורת של השגרה.
לעומת זאת אצל המלווה, הגרף הוא הפוך, מתחיל בגבוה מאוד, יש ציפיות, יש התרגשות , יש חידוש ורוח רעננה של התלהבות, בד״כ זה מלווה בציפיות שדומות לציפיות של תיירים, שרוצים לבלוע את העיר ברילוקיישן, ואז באה הנפילה, ההתרסקות, התפוצצות הציפיות של הטיול הגדול של החיים, אני קוראת לזה נטע זר.


נטע זר

נכון, ציפיתי וחיכיתי לירידה הזאת, ידעתי שהיא תגיע וחיכיתי לה בסיבוב.
אז אצלי היא לא כזאת מפלצתית, בעיקר, ד״א, כי ריפדתי את עצמי בהורים שעוד יומיים יעזבו אותנו חזרה לארץ, ובחברה נפלאה שנמצאת ברילוקישן פה כבר שנה וחצי, או כמו שהיא אמרה לי:״חיכיתי רק לך שתבואי ותוציאי אותי מהשממון״. (אני גם מרפדת את עצמי בעוד כמה דברים, כמו ג’אנק פוד ממש טעים, אבל את זה אני חיבת, חיבת להפסיק).
מי שקורא את זה בטח אומר לעצמו בציניות:״אוי מסכנה, החיים הקשים באמריקה,ממש לבכות ולרחם, עכשיו היתי מתה להחליף איתה״.
אז זהו, שזה לא בדיוק נכון, כי אנחנו, המלוות של הרילוקיישנר נמצאות בסטטוס של נטע זר.

למה נטע זר? כי כל מה שהיתי, אני כבר לא.
וכל מה שאשה מקומית אחרת פה , אני לא אהיה. אני זרה.
דוברת את השפה במבטא המצחיק שלי, (היום אייתתי לחמישה אנשים שונים את השם שלי, גם הפרטי וגם המשפחה, חמש פעמים ביום, זה מרגיש מאוד זר) נראית שונה מהאחרות, גם בקהילה היהודית אני שונה, פשוט זרה. ולא, אין לי לא רצון ולא יכולת להטמע ולהיות חלק מ… כי זה פשוט לא המטרה של הרילוקיישנרס. הכל הוא זמני, הרגשה של “כאילו אני פה, אבל בעצם אני לא, כי עוד שניה אני כבר לא אהיה פה”.
ארעיות שמהולה בשגרת יום יום.

הזרות היא גם פנימית, פתאום אני נמצאת בבית, עם נעה, כבר לא יוצאת לעבודה, כבר לא מתאפרת כל יום, כבר לא לובשת את הבגדים היפים של העבודה, כבר לא נתקעת בפקקי הבוקר המטורפים, נהייתי אמא במשרה מלאה, דואגת לבנות בבוקר, מכינה ארוחות חמות, עושה סופר בצהרים, ישנה צהרים לפעמים כשמתאפשר. הכי זרה לעצמי שיש. וזה מלחיץ.
אם פעם היתי צריכה חדר לעצמי, היום אני מחפשת את עצמי בעצמי. ומרגישה זרה.

הפתרון הקל הוא להפוך לתיירת, אבל גם להיות תיירת אני לא תמיד יכולה, כי התקציב הוא מוגבל, ויש שגרה, ויש ילדה שצמודה אלי, ולא כיף לטייל איתה בחוץ, במיוחד כשמזג האויר פה קפוא ברמות קשות. וגם אם אני מוצאת דיל טוב, או מקום לנסוע אליו, בד”כ זה לא מתאפשר בגלל שהמגדלור עובד קשה, בשבילו השגרה כבר התחילה ממזמן, אין ימי חופש, והעבודה במקום הראשון, הרי בשביל זה הגענו.

סטטיסטיקה זה דבר מפחיד

דודה שלי שלחה אלי כתבה מynet אודות רילוקיישן. בכתבה עובדה אחת הפחידה אותי, שחמישים אחוז מהרילוקיישנרס מפסיקים באמצע את הרילוקיישן וחוזרים לארץ. בד”כ החזרה נגרמת בגלל אי יכולת של המלווה להתאקלם בסטטוס החדש.
האמת, לא מפתיע, כי תחושת הנטע זר היא קשה מאוד. והיא נהיית יותר קשה כשכולם עושים משהו כמו בחירות לכנסת ואת לא, או מצד שני חוגגים קריסמס ואת לא. את לא פה ולא שם. את לא בשום מקום.

עם זאת, מכיוון וידעתי מראש על הירידה הצפויה, החלטתי שאין לי זמן “להנות” ממנה, ואני צריכה למצא את היתרונות במצבים השונים.
השבוע יצאתי עם החברה שלי למוזיאון בעיר ואח״כ החלטנו לאכול במסעדה נחמדה. הרגשתי תירת, אפילו צילמתי בנחת כמה תמונות. סוף סוף הרגשתי תחושת אוורור. יצאתי לנשום ולמלא את האויר בריאות.


זה אולי אחד היתרונות של נטע זר. מדי פעם אפשר להחליט באיזה צד לבחור-של התירת או של המקומית. ביום אחר קניתי חולצה של Ravens שזאת קבוצת הפוטבול המקומית שעלתה לסופרבול. הרגשתי פתאום שיכת, מקומית.

יתרון נוסף של נטע זר הוא היכולת לבהות, פשוט להסתכל על הכל ולהנות, לקבל השראה, להריח, לגעת, לספוג.
לדוגמא אנשים – כמה שאני אוהבת להסתכל עליהם, הם מהפנטים אותי, יש פה מגוון מטורף של אנשים. לא תמיד אני מצליחה להבין את השיחות שלהם (אלוהים כמה שהמבטא שלהם קשה), אבל את הסיטואציות אני יכולה להבין.

אני בוהה במדפים של הסופר, אפשר לאמר שהמגדלור יודע שאם הלכתי לו לאיבוד בסופר, כנראה אני במאפיה בוהה בקאפקייקסים.
הם מהפנטים אותי. רק נטע זר יכולה לעשות את זה – לבהות בשמחה בקצפת וסוכריות (ולצלם). אה, גם באזור של הדגים ופירות הים אני בדרך כלל בוהה.

אני בוהה בבתים, שעות אני יכולה להסתכל על הבתים פה, יש פה עושר של סוגים, וסגנונות.
בדרך כלל אני מבינה שבטעות נכנסתי למוד של בהיית בתים כשמצפצפים לי מאחורה כי שוב ירדתי לשני מייל בשעה.

אני בוהה בחנויות. חבל שאין לי תקציב לממש את הבהייה הזאת. וגם אם היה לי, כל הזמן יש את הידיעה שעוד מספר חודשים שוב נארוז את המזוודוות שלנו ונחזור לארץ, ואז מה נעשה עם כל מה שקנינו, אין לזה מקום במזוודה.

לפני כמה ימים עשיתי עם עצמי חפיר עמוק, וניסיתי להבין למה אני בירידה, מה הביא אותי למצב הזה, והבנתי שהעובדה שאנחנו מסתפקים ברכב אחד לכל המשפחה, והעובדה שאנחנו קמות כל בוקר עם המגדלור (יותר נכון, נאלצים לשלוף את הבנות מהמיטות החמות שלהן, להכניס אותן לאוטו במינוס עשר מעלות, לנסוע לעבודה של המגדלור, להשאיר אותו שם, לחזור הביתה, לחכות 3 שעות עד שהגן יהיה פתוח… ובצהרים אותו סיפור, אי אפשר לתכנן פעילויות אחה”צ כי צריך להחזיר את המגדלור), גורמת לי לעצב רב, לתקיעות, לויתור מוחלט של העצמאות שלי. ועל זה, אני לא מוכנה לוותר.

אז פתרתי את זה היום. רכשתי אוטו ישן, יד שמינית בערך, אבל נוסע. כזה שנותן לי עצמאות. אני כבר לא נטע זר (למרות שחברת ביטוח אחת לא הסכימה לבטח אותי, כי בשבילו אני הכי נטע זר שיכול להיות, וכאלו, לא מבטחים). כן, חרגתי מהתקציב שלנו פה, אבל שום תקציב לא משתווה לשלמות של האני שלי. האוטו הוא העצמאות שלי, לקום בבוקר, לארגן את הבנות, לשלח אחת מהן לגן, ועם השניה להחליט מה אנחנו היום, תירות, או כאילו מקומיות.

אני יודעת שהגרף שלי התחיל בעליה שלו היום, ועוד מעט יתישר בשגרה הטובה. אבל עד אז, אני אשמח לבהות, רק עוד קצת במכונת הממתקים הענקית בסופר , ובמבחר הענקי של מוצרים מהמזרח, וגם בקאפקייקס, רק עוד קצת מול הקאפקייקס.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה