הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

הידעתם שבבולטימור חיות מפלצות? הן תוקפות בעיקר ילדות חמודות בנות כמעט 4. למזלנו , הפעם ניצלנו מציפורניה החדות של המפלצת. עד הפעם הבאה.

04/01/2013

שלושה שבועות וחצי לקח לה, אבל היא בסוף נחתה בבולטימור.
אולי זה בגלל הקור, השלג והחגים, ואולי בכלל הGPS שלה התקלקל בדרך,
אבל היא הגיעה – המפלצת הרעה של חוסר התאקלמות.

לא שלי, כמובן, את המפלצת שלי אני עברתי במשך חצי שנה,
כשנסעתי עם ההורים שלי לשליחות בפריז היפה,
בתקופת המפלצת חשבתי שפריז היא עיר נוראית, אפורה, משעממת וקרה,
לאחר חצי שנה של שיתוק יכולת ההנאה הרצופה שלי, ההורים שלי שלחו אותי לבד לארץ,
כדי להבין שרק אני נשארתי הפריקית היחידה שלובשת שארוולים בשיא הקור,
וכי כל החבר’ה שלי עברו מזמן לקורדרוי וג’ינס.
ואז, אחרי שנחת לי פטיש של שמונה טון על הראש, הבנתי שיש לי הזדמנות אחת להנות מפריז,
וההזדמנות הזאת מתחילה מהרגע שאני נוחתת שם בחזרה.
אני היתי בת 16.

היום, אני בת 33 וקצת, והילדה שלי, בת שלוש וחצי (היא טוענת שהיא בת 50 אם שואלים אותה) סובלת מהמפלצת.
מפלצת ששמה – שינויים, מעברים, ארץ חדשה, שפה חדשה, אחות חדשה (אמנם זה הגיע לפני שנה וקצת, אבל עדיין שם).
והמפלצת מתגלה בדמות הילדים הנוראים שאני מכירה מתכניות הטלויזיה כמו סופר נני וסדרות בריטיות נוספות המדברות על חינוך ילדים, שחרשתי עליהן בהריוני הראשון תוך כדי מלמול “אצלי זה לא יהיה”.

אז איך המפלצת נראית?

מאוד קולנית, צעקנית, בכיינית, מתפרצת על כלום, מתפשרת על שום דבר, עקשנית, עצובה, מפדחת, לא מוכנה להכנע להסברים ראציונלים, רוצה עוד ועוד ועוד מתנות ופינוקים כמו ממתקים, נמרחת על קירות, ספות, שטיחים, מפזרת ניצוצות של שנאה לכל עבר, מערערת יחסים בין ההורים, מכפכפת אחיות קטנות. בקיצור – תענוג.

כל מה שבא זה לתת 2 פליקים למפלצת, שתעוף מפה, אבל ההורות של היום לא נותנת להורה שום לגיטימציה להרים יד, או כפכף, או פליק, או כל אלמנט אחר של כח פיזי, גם אם הוא מתון. ואם המפלצת נלקחת בסופו של דבר בכח לפינה או לחדר, הרגשת האשם של ההורה (קרי , שלי) היא איומה עד כדי בכי לתוך הכרית.

יאוש. המפלצת פה ואין לי יכולת לדעת איך להוציא אותה.
יאוש. המפלצת חופרת בורות ואני נופלת בהן אחת אחרי השניה.
יאוש. המפלצת מטמינה פצצות והן מתפוצצות ומעיפות רסיסים לכל עבר.
יאוש. כל חברותי בארץ ישנות בזמן שאני מתמודדת עם המפלצת, ואין לי יכולת להתעודד בזכותן (שהרי גם אליהן היא לפעמים מגיעה, זאת מפלצת טראנס אטלנטית רבת ראשים)
יאוש. אולי עשינו טעות שבאנו לפה בכלל.

אז מה עושים?

אני בחורה פראקטית, מחפשת פתרונות.
מתיאשת, קופאת, ושוב מנסה את מזלי.
שולחת מייל קבוצתי לחברותי החדשות שרכשתי פה,
שגם מהן שמעתי סיפורי מפלצות איומים,
עם הצעות לפעילות חברתית משותפת.
כי רק בכח מאוחד, המפלצת תיעלם.

חיפוש באינטרנט של לינק שחברתי רחלי שלחה לי פעם מביא לי את ההארה – צאו ולקטו תפוחי אדמה, כפי שביאליק היה אומר.
פתחתי את הבלוג המדובר שנכתב על ידי אמא שגרה פה ממש בבולטימור וקראתי את כל הפוסטים שלה, את כל ההמלצות שלה והכנתי רשימת מקומות ללכת אליהם. כן, גם אם חורף. מאוד שמחתי לקרא שתי המלצות שלה היא 2 מוזיאונים שכבר הספקנו לבקר, האחד הוא בבולטימור ונקרא port discovery שם המפלצת התנהגה למופת (כנראה שהיא נרדמה באוטו בדרך למוזיאון). המוזיאון כולל 3 קומות של פעילות לילדים, ואפילו מתחם סגור של תינוקות בגיל של נעה. היה ממש כיף. אוכל קנינו בסאבווי ליד והבאנו לקפיטריה כמו כולם.

מוזיאון נוסף שבו הינו, והוא נמצא בושינגטון דיסי הוא national museum of natural history – המפלצת כנראה נשארה בחוץ, קפאה לה אי שם בין החניון לכניסה למוזיאון, או שהחליטה לנצל את המעלה היחידה שהיתה בחוץ כדי לשחק איתה מחבואים, והילדה פשוט נהנתה להסתכל על כל החיות, הדינוזאורים, היצורים, הגודל העצום של המקום. אין ספק שנגיע לשם שוב בהמשך. בדרך הביתה המפלצת חזרה לסורה, ניסינו להרגיע אותה במסעדת המבורגרים בדרך, אבל זה לא עזר. סבלנו כל הנסיעה הביתה. מסתבר שזאת היתה רק ההקדמה ליום שאחרי. שבו המפלצת שלטה בממלכה.

באותו יום קרבות קשה, המפלצת חרטה בי סימנים, השאירה צלקות, וקשקשיה הותירו בעורי שריטות שורפות שבעדן הארס נכנס.
הרגשתי את מפלצת העבר נוטעת בי שורשים.
מהר פתחתי את היומן, את הבלוגים האהובים עלי שממליצים על פעילות יצירה עם ילדים, כמו הבלוג פיטוטי של דנה הדר המקסימה ועשיתי רשימה של חומרי יצירה שאני צריכה לקנות כדי להחזיר את השפיות לביתי, ואת המפלצת לשלח הרחק הרחק מפה. גם ככה מצפה לנו חורף קר וארוך, לא צריכה גם את המפלצת שתנשוף לנו בבית ותותיר אותנו מצולקים לעד.

שאלתי בגן של תמר אודות חנות יצירה קרובה ומומלצת, כמובן שהמליצו לי על המיקל’ס.

שששששששששש רגע, אל תפריעו לי להתענג על הרגע שבו נכנסתי לחנות ונשארתי שם 3 שעות.

הריח הזה של הדפים, המדבקות, הנירות, הטושים, הנצנצים, החוטים, הלבד, הסול, הקישוטים, החרוזים, נו, הבנתם. אם נעה לא היתה מתעוררת אחרי שעתיים, היתי יכולה להשאר לישון שם. מילאתי את עגלת הקניות (ההורים כמובן מימנו, אלא מה…) והרגשתי שפצעי המאבקים האחרונים עם המפלצת נרפאים לאט לאט.

בהמשך היום, הבנתי שאני צריכה לקחת את תמר למשחקיה, כי בעיקר מהמשחקיה במוזיאון הילדים היא נהנתה, ומצאתי שבבולטימור קימות 2 ספריות עירוניות עם משחקיות מדהימות, בחינם. לשם החלטתי שאני לוקחת אותה. לבד. היא, אני והמגדלור, רק כדי להראות לה שיש מה לעשות באמריקה.

כשלקחתי אותה מהגן, הבנתי שאם אני לא מספרת לה אודות תכניות הערב שלנו, המפלצת תתעורר. הסברתי לה שאנחנו חוזרות הביתה כדי לחכות לאבא כי הוא ואנחנו נלך ביחד לספריה העירונית. בשניה שסימתי את המשפט, ראיתי את הזנב של המפלצת משתרך לו לאורך המסדרון לכיוון דלת היציאה של הגן. יש!!!! ניצחתי את המפלצת עד למערכה הבאה.

אבל אני מוכנה למערכה הבאה עם 3 קופסאות של יצירה לימים קרים במיוחד, תכנית שבועית של פעילות שכוללת חברות, עיתון של ילדים בבולטימור כדי לחפש לה חוג, וכמובןן מכשיר דיוידי שחזר מתיקון.

הילדה היתה מאושרת במשחקיה, ואפילו הזמינה אותי לתאטרון בובות, לשחק איתה בהצגה “האחות שלי ואני”. היה ממש כיף.

והמפלצת אצלי? שלי? זאת שהתעוררה לה בערב ההוא לאחר המערכה הקשה?
קיבלה את התרופה הכי טובה לבדידות ולצער – 4 טלפונים ארוכים ורחוקים שהרגישו הכי קרוב שיש מחברותי ומאחותי.
המפלצת שלי נשארה אי שם מאחור, ארוזה יחד עם אוצרות חג המולד, במחסן של מיקלס.
גם עם תמר זה עזר, שיחה עם בת דודה שלה, והילדה זרחה כמו עץ האשוח של השכן.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה