הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

חצי בית ארוז, והתחילה תקופת ההמתנה לנסיעה. אל תתקשרו אלי, אני בהכחשה.

02/10/2012

לאות, דיכאון, חולשה, יאוש,
לא,
זה מילים קצת כבדות כדי לבטא את מה שאני מרגישה עכשיו,
אני מרגישה עננה שמרחפת מעל ראשי,
קצת לוחצת מימין,
קצת לא נוחה משמאל
וגורמת לי לרצון עז להיות מתחת לפוך
(לשים את המזגן על טמפרטורה נמוכה נמוכה)
וללכת לישון,
כמו היפיפיה הנמה -
ל100 שנים לפחות.
ואם לא ל100 שנים,
אז לפחות לחודשיים הקרובים.
כי בחודשיים הקרובים מצפה לי ההמתנה,
אני בעצם כבר שם,
בהמתנה,
והיא נוראית,
וקשה לי מאוד.

אחרי השיא מגיעה הנפילה,

והיא לא נעימה,
החודשיים האחרונים היו חודשיים של שיא,
עצם ההרגשה של להספיק כמה שיותר בעבודה לפני שאני מסימת את התפקיד,
לבצע אלף ואחת משימות בזמן לא הגיוני,
להיות פה ושם ובכל מקום,
לתכנן את המהלכים הבאים,
ולהצליח לעשות את זה.

שתית הפרידה

אז נפרדתי יפה מהעבודה,
עשיתי שתיה טעימה ונעימה,
נאמרו דברים יפים ומרגשים,
חיבוקים,
נשיקות,
ישיבה אחרונה של סגירת קצוות,
אפילו מחברת חפיפה הכנתי למחליף/ה העתידיים,
היה כיף ומרגש.

הלשכה סגורה כעת, אנא נסו מאוחר יותר

ביום כיפור ארזתי חצי בית,
זרקתי רבע מהדברים שאגרנו,
זה גם הכניס לי כאפה לפרצוף,
כמה דברים יש לנו,
מי צריך את כל זה?
עוד מחבת,
ועוד סוודר,
ועוד נעליים,
הרי אני תמיד עם אותה נעל…
ועוד שרשרת,
ועוד בושם,
ועוד ועוד ועוד ועוד

זבל,
בחיי שהכל זבל.
איך הרשנו לעצמנו להפוך לסוג של מחסן.
מבלי לשים לב אפילו.

ועכשיו,
כשחצי מהבית ארוז,
כשקו הטלפון מנותק,
שהכבלים גם כן מנותקים
(איזו שטות, הרי הכי טוב במצב של המתנה זה להיות תפוח אדמה רקוב על הספה מול דרמה מטופשת)
כשהלימודים מבצבצים מתוך התיק, אך אין לי יכולת לגרור את עצמי אליהם,
כשהנילונים קוראים לי “יונית, יונית, עוד קרטון אחד וגמרנו”
אני מרגישה שדי,
אין לי כח.

קוראים לזה 20/80,

בעבר רשמתי על התאוריה הזאת,
שבגדול אומרת שרב האנשים מתיאשים פה,
בנקודה הזאת של 80% מהדרך
ואילו המצליחנים עוברים את ה20% האחרונים,
הקשים,
הלחוצים,
המעייפים,
המתישים האלו,
ה-20% שבהם כל מה שבא לי בד”כ זה להתנתק,
(והרי הוכחה – הטלפון, הכבלים והסלולר שמת)
העבודה שעזבתי בשביל הנסיעה,
הלימודים שנתקעו בינתיים בשל האריזות,
והבנות,
שבימים האחרונים מרגישות לי כמו פטיש 80 טון על הכתפיים.
(הן לא קשורות לענין, זה רק אני וה20% שלי)

אם ושתי בנותיה

איך עושים את ההמתנה יותר מתוקה?
ואולי גם חצי השנה בארה”ב תהיה חצי שנה של המתנה?
וואו, זה כבר מפחיד.
כי אם זה כך, אז זה לא טוב.

איך יוצאים מהתחושה הזאת?
דרך עשיה.
אבל למי יש כח לעשות משהו,
כשמימין יש קופסא,
משמאל יש טלפון מת,
מלמעלה יש מנורה עירומה,
ועל השטיח בחדר מפוזרים דברים
שעוד לא החלטתי אם לזרוק או לשמור.

טוב,
אני הולכת להתכסות מתחת לפוך.
שיט,
גם אותה ארזתי….

מתוך האתר - molly jacques illustration - לחיצה על התמונה תעביר לאתר

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה