note to self: תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

איזה שבוע,

מעייף, קשה, מעיק, מבאס

המון בכי, לחץ, כעס, תסכול

אפילו היה לי סיוט אחד שממנו קמתי מיוזעת וצורחת,

(כן, הוא כלל טילים ואירן והתקפות על הבית :()

ומתוך כך יצאו לי המון רעיונות, משימות, מחשבות, תכניות

ככה אני.

רעיונאית – מתוך סיטואציה א מגיעה לרעיון ג, חושבת על אופציה ד ומבצעת את חלופה ג.2/4א

רעיונאית.

איך זה קורה?

זה התחיל מהמחשב שקרס לו,

המשיך עם נעה שפינקה אותנו בשני לילות לבנים,

והסתיים עם שבוע רע בעבודה.

כדי לא להלאות , רק אספר שזה קשור למצגת שלא הוכנה בזמן,

למאבקי פוליטיקה על מסד נתונים שאמורים להיות במצגת,

על לחץ מיותר כי מדובר בהצגה לסמנכ”ל

ובסטודיו שאמר לי “הדמו לא יהיה מוכן בגלל טעות אנוש, תגידי לסמנכ”ל שידמיין איך זה אמור להיראות”

כמובן שאת הדמיון השארתי לסטודיו כשעניתי להם “תדמינו איך זה לקבל מכתב תום עבודה אתכם לאלתר”

אחרי 5 שעות, בחצות, הדמו נחת אצלי במייל כפי שביקשתי.

אבל מהבוס שלי קיבלתי על הראש בצורה לא נעימה.

והעובדה הזאת פלוס 2 לילות לבנים בזכות נעה, וחוסר האונים יצר אצלי בעיניים פרץ בלתי נגמר של דמעות זולגות.

אחד הקולגות ראה אותי, ובא אלי,

סיפרתי לו את הסיפור ואז הוא גילה לי סוד: “כשאני מתחיל לקלוט מצב שבו אני עלול לכעוס בעבודה,

אני פשוט מדמיין את הבנות שלי, את הבן שלי, את אשתי ואותי בבריכה, ביחד, ואז אני נרגע”

אחרי שסיימתי להציג את המצגת למנהל שלי, יצאתי לכיוון הלימודים.

אחרי שיחת טלפון קצרה עם המגדלור החלטתי שמספיק, אני צריכה את המשפחה שלי.

הלחץ והכעס בעבודה יכולים לחכות,

הלימודים גם כן,

אני עכשיו צריכה להיות עם תמר, נעה והמגדלור שלי.

ביחד.

משפחה.

האנרגיה שלי.

אז ארזנו את חפצנו והלכנו לשעה קלילה בים.

המגדלור שלי ותמר שיחקו בדרך לים,

תמרי לא ויתרה על הכתר שלה ועל שמלת הנסיכה.

איזה אושר.

פשוט.

אמיתי.

קל.

כיף.

הגענו לים והמגדלור שלי ותמר רצו לעבר השמש המלטפת.

אני נשארתי עם נעה, חשבתי לשכנע אותה לא לאכול את החול.

אבל החלטתי להניח לה ולגלות לבד איך היא מצליחה לפענח את החול, את המים המלוחים, את האויר.

היה כיף.

גיליתי איתה עולמות חדשים.

התמלאתי באנרגיות חדשות,

פתאום העננה בראש התחילה להתבהר,

הרעיונות התחילו לזלוג למחשבות,פחדתי שאם אני אנער את הראש מהר מדי, הרעיונות יפלו מהאזנים לחול שבחוף.

חזרנו הביתה.

התקלחנו ואז הלכתי לבלות בערב בנות.

חברתי רחלי הזמינה את אפרת חפץ לערב בנות,

ולא סתם.

אלא הכנו חבובות.

כל אחת את החבובה שלה.

כך, מ21:30 עד 01:00 ישבנו ותפרנו וגזרנו והדבקנו

וקשקשנו, ואכלנו, וצחקנו, ודיברנו, ושיתפנו,

והיה כיף.

כיף של בנות.

שיוצרות ופורקות ומתפרקות ומשתפות

ויוצאות לרגע מהשגרה של חיי היום יום כדי להכין בובה.

כמה דבילי, בובה.

אבל כל כך משמח.

כל אחת אמרה “את הבובה הזאת אני אשאיר לעצמי”

והיום כל אחת כתבה בפיסבוק: “רציתי אותה לעצמי, אבל הילדים הלאימו אותה תוך 3/7/10 דקות”

חזרתי הביתה ב01:30 – עיפה מאוד

אבל נקיה

מטוהרת ממחשבות

מלאת אנרגיות

ורעיונות.

השיחה עם החברות העלתה לי רעיונות נוספים,

ואפשרויות,

פתאום הדרכים נראו לא מפותלות וסתורות אלא פתוחות

ורחבות

ומענינות.

הביטחון העצמי שלי יצא לו מתחת לשטיח הרמוס,והחל לשוב אל חיקי.

את הבובה הראיתי למגדלור שהתלהב מאוד ורצה גם בובה בשבילו.

ותמרי,

בבוקר הצגתי לה את הבובה.

כי הכנתי אותה במיוחד בשבילה.

היא שמחה על הבובה מאוד וקראה לה אביגיל.

“אביגיל – התינוקת שלי עם השיער הארוך”

הנה,

שימחתי אותה,

יצרתי בשבילה משהו ששימח אותה.

רעיון.

יצירה.

שמחה.

והמצגת?

היום הצגנו אותה לסמנכ”ל.

כשחיכינו לחדר המצגות, הסתכלתי בחלון,

קומה 18 – יש המון מה לראות.

ושם ראיתי את השבילים, את הנוף הפתוח את האופק.

וידעתי ששם, יש רעיון חדש. באופק.

המצגת הוצגה,

הסמנכ”ל היה מרוצה

והפרויקט אושר.

עכשיו, צריך לעבוד קשה כדי להוציא לפועל את הפרויקט החדש.

והרעיונות?

נרשמו על דף,

שלא יתעופפו בראש.

חלקם כבר שלחתי במייל לאנשים רלוונטים,

חלקם סופרו בע”פ,

וחלקם עוד יסופרו בהמשך.