הבלוג של יונית צוק

אמאעובדת

חיי הם כספר פתוח. תיאור העשור הרביעי לחיי. אמא, אשת רופא, עצמאית, חוקרת בלוגים, אשה, קופריטרית, מכורה לאינטרנט.

עדכונים:

פוסטים: 199

החל מיולי 2010

לפני כמה ימים מר בחור שלי שואל אותי:”נו, מתי היא כבר תגיד משהו?” ואני חושבת לעצמי, וואי, אם היא כמוני (והיא, ללא ספק כמוני), אנחנו עוד נתחנן לקצת שקט ברשת. אז לפני המפץ הגדול שמבושש לבוא לאור המצב הדו לשוני בבית, החלטתי לנצור את אותם רגעי תקשורת ביני ובינה, בינה ובין הכלב, בינה ובין אביה, בינה ובין היקום, הכולל 5 מילים בערך, 18 גיווני קול שונים, 100 ג’סטות חמודות, 4 סוגי בכי, 3 סוגי צחוק.

13/11/2010

לפני כמה ימים מר בחור שלי שואל אותי:”נו, מתי  היא כבר תגיד משהו?”

ואני חושבת לעצמי, וואי, אם היא כמוני
(והיא, ללא ספק כמוני),
אנחנו עוד נתחנן לקצת שקט ברשת.

אז לפני המפץ הגדול 
שמבושש לבוא לאור המצב הדו לשוני בבית,
החלטתי לנצור את אותם רגעי תקשורת ביני ובינה, בינה ובין הכלב, בינה ובין אביה, בינה ובין היקום,
הכולל  5 מילים בערך, 18 גיווני קול שונים, 100 ג’סטות חמודות, 4 סוגי בכי, 3 סוגי צחוק.

בבוקר, הילדה מתחילה בקריאות אבא, אבא, אבא,
וכשהוא לא מגיע, היא נעמדת במיטה שלה ומתחילה לבכות בכי שאומר:
“הלו, מישהו כאן? נמאס מהחושך הזה, הלו???”
ואם אחנו נמרחים לעוד שניה של חסד במיטה,
הבכי המיואש הופך לצרחות, שמרוב בושה (שמא השכנה תשמע)
גורם לנו לקפיצות קנגורו ישנוני ענק מתוך המיטה.
כשאני מגיעה היא פורסת בפני את הפרצוף שהיא למדה מהכלב:
“אני אעמוד לי פה בחושך לבד , ואת יכולה לחזור לישון,
לא, זה בסדר, אני אמות לי משעמום בזמן שאת סופרת כבשים”.
ואם אני מסתכלת עליה, בעודה עומדת במיטה, ולא מתקדמת לעברה,
הידיים הקטנות שלה מורמות כלפי מעלה, תוך סגירה ופתיחה של כפות הידיים,
כאילו שהיא מושכת חוט דמיוני באוויר, המקרב אותי אליה.

בבוקר, אני מגלה עד כמה היא  חקיינית לא קטנה.
כשאני מצחצחת שיניים היא נעמדת בדיוק מתחת לכיור
ופוצחת במלמול אין סופי של :
“מים, מים, מים, מים, מים”.
מים = מברשת שיניים.
אני מצחצחת שיניים במברשת שלי, והקטנה במברשת של אבא.

בזמן שאני מתלבשת, האפרוחית הולכת למדף הנעליים,
היא אוהבת נעליים, (מעניין כמו מי),
מוציאה, מכניסה, מסדרת, מבלגנת, בודקת, מודדת את כל זוגות הנעליים שלי,
בד”כ זה נגמר בגירוש של כל הנעליים ממדף הנעליים לאורך כל החדר, דרך המסדרון ועד לחדר שלה,
וכשהיא מבינה שבעצם, הנעליים שלה נמצאות בחדר שלה , היא צורחת צרחת אשר :”ווווווווואו”,
ורצה ריצת ברווזון מאושר לעברי, תוך כדי מלמול: “עיים, עיים, עיים ,עיים”.
עיים = גרביים = נעליים.

אותה לא מעניין שלא הספקתי לשים את השרוול השני בחולצה ,
ושרוכסן המכנסיים עדיין לא מסודר עד תום, היא רוצה שאשים לה עיים ע-כ-ש-י-ו.
ואם אני מחכה עוד שתי שניות וחצי,
הבכי הנעלב:”היא לא מתיחסת אלייייייייייייי, זה יעלה לה בטיפול פסיכולוגי ארוך טווווווווח” מתחיל.
כמובן שגרביים ונעליים יספקו אותה,
אה, וגם להיות עוד כמה שניות של בוקר יקר על הידיים.
לבסוף, כשאני מגרדת את הילדה מהחולצה,
אני מגלה שכל דמעות התשומי והנזלת מגן הילדים נשארו לי על החולצה.
ורצה להחליף לחולצה אחרת.

בדרך לשידת האיפור,הילדה מוצאת משהו להשען עליו,
זה חם, נעים ורך,
האמת, שאם היתי יכולה, היתי נשארת ככה כל הבוקר -
איזה כיף זה גוף קטן וחמים שנדבק לך לרגל, שבוודאי אומר בליבו:
“אמא, את אמא שלי, ואני אוהבת אותך,
ואם תרימי אותי לפינת האיפור שלך, אני אתן לך עוד 2 נקודות ברזומה”

מרימה את הילדה לפינת האיפור,
מתעלמת מהשעון שמורה על זמן אבוד של בוקר,
מתעלמת מהילדה שמלאימה לעצמה את המסקרה, הסומק והמברשת,
מתאפרת באמצעות כלי המשחית שהיא משאירה לי,
שמה בושם, קצת עלי קצת עליה,
ואז אני מגלה שהקופיפה הקטנה יודעת בדיוק רב מה לעשות עם המברשת והסומק.
ובתום נסיונות האיפור העצמאים שלה (אלוהים, הילדים האלו באמת מתבגרים נורא מהר),
יודעת לחייך את “חיוך המצלמה” שחושף שיניים קטנות וגומות חן נסתרות,
החיוך הזה הוא תרגום פעוטי למבט המתחנף של הכלב, שניה לפני קבלת האוכל.

זהו, הילדה מאורגנת, האמא מאורגנת, האבא כבר מזמן בפקקי הבוקר,
כל מה שנותר זה לסדר את הכלב.
זה הזמן לתקשורת בין האחים.
הוא מחכה בקצה המדרגות בקוצר רוח,
היא רואה אותו ומתחילה לנבוח:” גודו, טובה, האו האו האו ” (גורדון, טובה, נביחות).
כשהיא במצב רוח טוב במיוחד, היא מחקה אותו וזוחלת על שש תוך כדי הב הב הב.

אני פותחת את דלת הבית כדי שגורדון ישחרר את שלפוחית השתן,
היא בינתיים נוזפת בי: “אמ אמ, האו האו ” ומביאה מהמלונה שלו את כלי האוכל.
אנחנו ממלאות יחדיו את האוכל לכלב, והוא בינתיים שועט חזרה הביתה,
ממתין לארוחת הבוקר שלו.
שלפעמים מתעכבת אצל תמר, שבדיוק עכשיו צריכה לספור את הגרגרים שלו בכלי אוכל.

ולפעמים, כשהיא נדבקת ברעב של בוקר, כמו גורדון,
היא נצמדת לדלת המקרר טוב כדי ייבובים של :
“לא אכלתי מזה שנתיים, אני רעבה, אפילו לכלב מתיחסים יותר טוב”.
הפלא ופלא “סוסומי היפתח”, דלת המקרר נפתחת ושוב נשמעת קריאת ההתלהבות שלה :”וווווווווואו”.
ולאחר מכן:”אזה, אזה, אזה, אזה, אזה”, בד”כ אזה מלווה ב: “לא תמרי, ביצה לא אוכלים טריה, לא תמרי, שניצל לא מוכן לא כדאי לאכול, חומוס? על הבוקר ? אוקי קחי, אה לא? אוקי פסטרמה? יאללה, תתכבדי, חלב, סבבה, בננה גם טוב”.

ואחרי שהיא מתישבת לה על כסא האוכל, עם המזון הנבחר,
היא מטופפת על השולחן ואומרת “בוא, בוא, גודו”,
והכלב, אין מאושר ממנו, את כל תכולת המקרר, שהילדה הצליחה להוציא ממני,
הוא אוסף טיפין טיפין מידיה של תמר, או מהרצפה.
והיא בשלה “וווווווווואו, טובה, בוא, טובה”.

השעון מראה שעה מאוחרת,
אני אומרת לתמרי:”יאללה, בואי לגן, ציפי ומלכה מחכות לך”,
ותמרי החמודה מנופפת בידה הקטנה , מחלקת נשיקה באוויר, ואומרת:” ,ביי, מא, ביי”.
אני מסבירה לה שרגע, קודם צריך ללכת לאוטו,
והיא שועטת לכיוון שער הכניסה בבית,
חוזרת לכיווני, כשאני נועלת את דלת הבית כדי לקבל לידיה את המפתח,
רצה החוצה בצווחות:”אוטו, אוטו”,
מסרבת בד”כ לתת לי יד, ובסופו של דבר אנחנו נכנסות לאוטו ונוסעות לגן.

בדרך היא ממלמלת לעצמה מילמולים של בוקר,
ואני, מבטיחה לעצמי לא להתבאס מזה שהיא נפרדת ממני בגן, כאילו כלום.
מגיעות לגן, נפרדות.
היא ביום מלא הרפתקאות וחידושים בגן,
ואני בעבודה.

לקח לי יומיים לכתוב את זיכרון המילים הקצר שלי, וביומיים האלו תמר הוסיפה כל כך הרבה מילים לרפרטואר:
ארצה (לגורדון כמובן), האוס (גם לגורדון), פאן (והצבעה על הלחם שאבא אפה ביום שישי בערב), כאן (והצבעה על הספה), פינוקי (אוווווווווווו הלב שלי נמס), ביים (והוצאת גרביים מהקופסא), צה (כשהכנו ביחד ביצה לארוחת ערב).

כיף לי לשמוע את המילים הקטנות האלו יוצאות מתמר.
כמו שמר בחור אמר היום בערב,
אני מחכה לפגוש את תמר ולשמוע מה היא למדה היום,
באיזו מילה היא תפתיע אותי היום.
כי המילים האלו זה פלא,
שהופך את הרגעים הקטנים האלו לכל כך גדולים.

עוד מהבלוג של יונית צוק

תצוגה מקדימה

מכתב של נערה אמיצה שדורשת שוויון

לפני חצי שנה סיימתי קורס של מנהיגות סדר חברתי חדש של ויצ"ו, ומאז משהו אצלי במודעות הנשית/ מגדרית השתנה, התעבה, התחדד. היום קראתי בפיסבוק של רבקה נוימן, מהאגף לקידום מעמד האשה בויצ"ו, סיפור מדהים של נערה בת 17.5 מתל אביב בשם...

תצוגה מקדימה

אשה עם שפם

כשהייתי בחטיבת הביניים, היתה לי מורה לביולוגיה בשם לילית. לילית ענדה עגילי ענק כי היא  טענה שהם מעניינים את התלמידים מספיק בשביל שהם לא יוכלו להסיר ממנה את העיניים. כך או כך, יום אחד המורה לילית פנתה אלי מול כל הכתה ואמרה:...

תצוגה מקדימה

בלוג אחד בשבוע: הבלוג של יעל יניב

בפוסט זה אני חורגת מהרגלי, ומצרפת גם מתכון וגם ראיון. למה? הכל בזכות יעל יניב המקסימה. הגעתי אליה, עוד כשגרנו בארץ,  באישון לילה לראיון (הראיון התחיל בסביבות 21:00 והסתיים לאחר חצות, רק בגלל...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה