Saloona

ישנם מספר סימנים שאני שמה לב אליהם,
שאומרים לי – "הי גברת, את אמא לשתיים, ואת כבר בענינים לגמרי!"
אז איך את יודעת שזהו, התרגלת לסטטוס של אמא לשתיים:

לא טופ מודל, לא תודה, להיות טופ מודל זאת עבודה קשה מדי, אבא שלי תמיד אמר "בשביל להיות יפה צריך לפעמים לסבול" תודה, אבל לא תודה. תנו לי את הדבר השני, הרול מודל, לא, זה לא קשור לרול של סושי, ולא לרולים בשיער, זה קשור לעיניים שלה. כן, שוב לעיניים שלה, כמו הרבה דברים מאז

ואז מה, מה עושים עם הבנות??? בשביל זה יש משפחה לא?. תמר לימדה אותי להיעזר במשפחה כשצריך (וגם שלא צריך) כשההורים היו במקסיקו, התנחלתי שבתות שלמות אצל דודה שושי כשאסא היה בתורנות, גם כשלא. מאז שההורים חזרו השבתות הלבדיות מתחלקות פעם אצל דודה שושי ופעם אצל סבא וסבתא בזכרון למדתי לבקש עזרה גם מגיסתי, מחברות

אביב הגיע עונה מדליקה, רגע קר, רגע חם, רגע אובך, רגע בהיר, שמש, עננים, גשם – הכל הולך. אבל הכי יפה באביב היא הפריחה, הכל פורח, החתולים בשיא עונת הייחום (ותודה לחתולה השחורה שלא נתנה לי לישון אתמול) הפרחים באדנית נראים נפלא!!! ואבא שלי מתחיל להרעיד את קירות הבית עם האפצ’ים הענקיים שלו בגלל אלרגיה

את מושג טמטמת ההריון / טפשת ההריון פגשתי לפני 3 שנים פלוס כשהייתי בהריון עם תמר, עד אז המח עבד יופי, פה ושם היו לי קצרי זכרון קלים, וכן, אף פעם לא הייתי בריטניקה מבחינת זיכרון, אבל כשרציתי לאמר משהו – אז אמרתי ולא היו לי קטיעות בפס הרחב…. טמטמת ההריון החריפה עוד יותר אחרי

אמרנו שתמר עשתה אותנו אמא ואבא
ואת הפכת אותנו למשפחה
ואכן,
אנחנו משפחה
הכנסת אותנו למעגל של שלמות

זה לא נטל זאת חווית הגידול שלהן,
אבל איזו חוויה?
זה יותר שעתיים של מירוץ אין סופי של להספיק
את כל מה שלא הספקתי כל היום לחוות איתן,
ובגלל זה אני מנסה לשחות עם הזרם
למרות שכל כך קורץ לי לעזוב את המירוץ
ולתת למים לסחוף אותי למקום מבטחים.
מבטחים? מי מבטיח?

כשאני פוגשת אמהות אחרות אני פשוט מעריצה כל אחת ואחת מהן,
כי אני יודעת כמה זה לא כזה פשוט להיות אמא,
ואמא עם קריירה זה מאתגר
ואמא עם קריירה ועם עוד ילד זה בכלל נתון לג’ינגולים לא נורמלים.

בדרך כלל התחפושת שלנו כללו המון ראשים והמון רגליים,
בצבעים שונים ומשונים,
ותמיד זכינו מקום ראשון בתחרות התחפושות,
אבל לא לזה התכנסנו, לא למען הפרס אלא לחוויה.

נורא מצחיק, אבל אין לי מושג אפילו מה זה גננת, אני מכירה אמא, אבא, אחות גדולה ואח כלב, אני מכירה גם סבא וסבתא ודודים ודודות, ואפילו את דליה המטפלת אני מכירה (היא מגיעה כשאמא לומדת) אבל גננת? יוק. אין לי מושג מה זה, האמת, זה נשמע לי אפילו מילה קצת מצחיקה – ג-נ-נ-ת טוב, אני

אני חיבת להתוודות – הפוסט הזה הוא אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בזמן האחרון, אני אשמח אם תאזרו בסבלנות עד סופו כי הוא בא מהלב, וזה קשה. יש לי מנהג -לחפש את התוקף המוטבע על האריזה של הגבינה הלבנה, הגבינה תמיד יותר טעימה לי כשמוטבע על האריזה תאריך שאני מכירה. כמו יום הולדת , או

ואז אני נכנסת לחדר שלה,
רואה את המיטה החדשה והסדינים שהיא בחרה
ולא יכולה שלא לשבת לצידה ולהסתכל עליה,
(רק שלא תתעורר)
ולהבטיח לעצמי שמחר,
כשהיא תוציא לי את המיץ
(כי זה גיל כזה שצריך להיות בו מאוד מאוד חכמים כדי לא להכנס לפינות)
לזכור את המלאכית הזאת,
שישנה במצעים של קיטי
ושמחה – כי היא קיבלה את מ-ה- ש-ה-י-א ר-צ-ת-ה

האהבה. החיבוק, הרוך, האכפתיות, הבנות שלי. היום חיממתי לתמר מרק במטבח, והשארתי את הבנות לבדן בסלון. כשהלכתי לסלון לקרא לתמר, ראיתי שהיא פשוט שוכבת ליד נעה על מזרן הפעילות מצמידה ראש לראש ומספרת לה סוד מתוק מתוק סוד של אחיות נשארתי עומדת כמה זמן, מילא, שהמרק יתקרר יש דברים שעושים ממש חמים בלב נעה מעריצה

אני יושבת על הכסא וכולי דמעות.
חשבתי שכבר התגברתי על הנושא הזה.
שיט.
מסתבר שלא.
גמרה אותי הפגיה.
כן, זאת הפגיה "שלנו"
עם הצפצופים "שלנו"
עם הקיר "שלנו".
מחר אני שולחת להם תמונה של תמר בפגיה והיום

אחרי לידה, הזכרון הולך קעקאן, אבל חוש השמיעה מתחדד. ועוד איך מתחדד. וכל דבר נשמע כמו הבכי של הילדה שלך. כל ערב, כשאני מתישבת על הלימודים שלי, אחרי שהבנות ישנות, אוזן אחת בחוץ: "אסא, התינוקת בוכה" "יונית תרגעי, זה הכלב של השכנים" אחרי 10 דקות "אסא, התינוקת בוכה" "נו, זה החתול המיוחם שהורס לי את

דווקא עכשיו, כשהשגרה התחילה להתייצב,
כשהלילה נראה יותר קל,
כשהבכי הופך לשפה,
כשהחיוך סוף סוף מרכך את הקושי,
כשמתחילים להנות – צריך לחזור לעבודה.

חידשנו בשבתות האחרונות מסורת רבת שנים של טיולים ברחבי הארץ.
הטיולים נועדים להתאים למשפחה שאוהבת לטייל בנחת,
לאכול הרבה וטוב,
ובעיקר טיולים שמתאימים לגילאים שונים –
מגיל 60+ ועד חודשיים.

מתנות, מי לא אוהבת מתנות?
לאחרונה קיבלתי הרבה מתנות
והחלטתי לעשות רשימת המתנות המוצלחות,
למה?
כי זה נורא מביך לא לדעת מה לענות כששואלים אותך:
"נו, אז מה להביא?"
יותר מביך כשמביאים מתנה שהיא לא הקאפ אוף תי שלך,
והכי מביך כשצריך להשתמש במתנה כי זה ממישהו חשוב.

היא גולשת כל יום באינטרנט ושולחת לי לינקים במייל לאתרים מעניינים, בפייסבוק אין סטטוס שעליו היא לא עושה לי לייק, בימים אלו היא בונה אתר אינטרנט חדש, עסקי, שלה, ובמקביל היא משוחחת בסקייפ עם חבריה ביבשת רחוקה. כדי לפגוש אותה אני צריכה לקבוע הרבה זמן מראש, פשוט היומן שלה עמוס עמוס עמוס, היא אשת כל

חשבתי לכתוב 4 פוסטים שונים, אך בגלל שהתחלתי את התואר השני המיוחל (כן, כן, קבלו במחיאות כפיים אותי! אחרי שהשקענו זמן לא מבוטל בלימודי הדוקטור, הגיע הזמן שלי) ובגלל אי אילו בעיות של זמן, החלטתי לצמצם את הפוסטים על גבי פוסט אחד. תמר לא מפסיקה לדבר יותר נכון להגיד: לפעמים היא גם נושמת בין משפט

תמר יוצאת מהשירותים : אמא: "תמרי עשית קקי?" תמר: "לא אמא, עשיתי פיפי, קקי ופוק" אמא: "את מצחיקולה, את יודעת? תמר:"לא אמא, אני לא מצחיקולה, אני תמר" תמר לאמא באוטו: "אמא, אבא חתיך, אמא יפה ויש לך פיפי, ולאבא יש בולבול, ואמא יושבת על האסלה כמו תמרי, ונעה בוכה באוטו כי היא לא אוהבת שנוסעים"

כבר אוטוטו חודשיים נעה איתנו, ואין ספק שהחודש הראשון היה כאוס הורמונלי, ואילו החודש אחריו, היה הרבה יותר רגוע ונעים, כמו משחק טטריס, אחרי שמבינים איך לבנות את השורות מהחלקים שלו, עוברים לשלב הבא, ואז צריך ללמוד הכל מחדש. אוטוטו חודשיים, והקטנטונת הזאתי נכנסה לי ללב. כן, החודש הראשון היה קצת קשה, ציצי ללא הפסקה,

זהו,
נשאר בערך 3% אני חושבת עד למבחן באמצע נובמבר,
וההרגשה היא כמו על האוורסט,
ככל שעולים יותר כך אחוז החמצן באויר קטן,
וקשה לנשום.

השעה כבר 21:00,
הבנות ישנות,
הבית אמנם נראה כאילו סופת הוריקן עברה בו,
אבל ככה הוא נראה כבר חודש…
ואני?
מרגישה מנצחת.
כי הצלחתי לעבור את מבחן הטריות.
המבחן של האמא הטרייה.

אחרי שקראתי את הפוסט הזה הוא הדהד לי כל יום הכיפורים בראש. אני לא מכירה נשים מפורסמות, והן לא מכירות אותי  (עדיין…), אבל אני מכירה המון נשים מיוחדות, נערצות, ויפות בפנים ובחוץ, שבהחלט אהיה שמחה להיות קצת יותר מהן, לטובת האשה שאהיה. אז מי ארצה להיות בשנה הקרובה? 1. ארצה להתלבש בטוב טעם, עם התאמה

אז בדידות היא לא המילה הנכונה,
כי אני לא מרגישה בודדה.
לא ידעתי מה לרשום במקום המילה בדידות,
כדי לתאר את המצב החדש של האם הטרייה
(גם אמא לשתיים היא אם טרייה)
שהוא מצב כה מבלבל
(גם בגלל הערפול ששעות שינה מועטות יוצרות)
אבל אני חושבת שהיום בגינה מצאתי את התיאור המושלם –
אחוות האמהות

נו, איך זה להיות אמא לשתיים? כבר עברו שבועיים, אני אמורה לדעת, לא? אז לא, אין לי מושג איך זה להיות אמא לשתיים, כל יום הוא משהו חדש, יש ימים יותר קלים, יש ימים יותר קשים, יש ימים עייפים, יש ימים מהירים ויש ימים שאני בטוחה שעשיתי בהם משהו , אבל הטמטמת פוסט הריון הזאת,

תמרי הפכה אותנו לאבאמא
נעה יצרה מאיתנו משפחה

כמה שהילדה הזאת מצחיקה אותנו,
בידור הרבה יותר זול וטוב מטלויזיה
אנחנו מוצאים עצמנו בארוחת ערב פשוט מתמוגגים מולה,
ובלילה, בלילה, כשזה רק הוא ואני במיטה,
אנחנו מתחילים לצטט אותה,
ככה סתם, כי זה עושה לנו טוב