הבלוג של אילאיל בן-שלום

אילאיל בן שלום לא רק במונדיאל

בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה והיסטוריה (BA) ותואר שני בהיסטוריה (MA). מנהלת מוצר וצמיחה בסטרטאפ. גיימרית, תולעת ספרים, אוהדת הפועל תל אביב, שחקנית פוקר מבטיחה, רוקמת ופורמת, מכינה ריבות ובאופן כללי מרוצה מהחיים.

עדכונים:

פוסטים: 34

החל ממאי 2010

קראתי את המאמר של אורנה רודי, וכל הזמן הנהנתי, ונדתי בראשי חליפין. הסכמתי, ממש לא הסכמתי, הסכמתי, ממש ממש לא הסכמתי, וסיימתי את הקריאה בתחושה שאורנה רודי צודקת במסקנות, וטועה לכל אורכה של הדרך. כי המסקנות הן נכונות, הן חד משמעיות, והן בנפשה של כל אחת מכן: אישה צריכה להיות עצמאית. אישה צריכה להיות מסוגלת להחליט האם היא קמה והולכת מהמקום בו היא נמצאת בחייה על בסיס שאלה אחת ויחידה – האם זה מה שאני רוצה? אבל הדרך – הדרך הזו על הפנים.

מה שהמאמר אומר לכן בעצם זה: בכל מחיר אישה צריכה לצאת לעבוד במשרה מלאה, זה מה שצריך לעשות בשביל לשרוד את המציאות הזו.

וכשקוראים את המציאות המתוארת במאמר – חייבים להסכים איתה. שיעורי גירושין בקרב כשליש מהזוגות הנשואים. שליש מהגברים הנדרשים לשלם מזונות אינם עושים זאת. מעסיקים מתייחסים לחצאי משרה כנחותים. אופציות התעסוקה המלאה לנשים שרוצות לבלות עם ילדיהן מוגבלות מאוד. ואז המסקנה מכל זה היא: זה שהאמהות כל כך חשובה לך זה מגניב, אבל זה צריך להיות מספר 2 בסדרי העדיפויות שלך, כי את חיה בחברה שלא תומכת בשילוב הזה. בואי תוותרי על איך שאת רואה את האמהות, ותתיישרי לפי איך שהמציאות שלנו מאפשרת אותה, סעי לשלום, נתראה בפנסיה.

סליחה? בא לי לצעוק בכל הכוח. כאילו, סליחה?!

כי מה שאני קוראת מהמסקנות האלה זה – נשים יקרות, הגענו לקצה היכולת. הגענו לשלב שבו המציאות הנוכחית כל כך בלתי אפשרית לקיום נשי ואמהי, שלא רק שלא בטוח שצריך להמשיך ככה, אלא ממש אוטוטו פשוט כבר לא יהיה אפשר.

שליש מהגברים לא משלמים מזונות? את זה יציאה לעבוד במשרה מלאה תפתור? הרי, זה לא בגללך. זה לא בגלל שאת לא בסדר, זה ממש לא קשור אליך. זה קשור לכך שכל המערכות שהיו אמורות למנוע את זה פשטו את הרגל. זה נובע מכך שנישואין במדינת ישראל כמו גם גירושים מתנהלים אך ורק בתוך הרבנות, מסגרת דתית, ארכאית, פטריארכלית, המתייחסת לנשים כרכוש. זה נובע מכך שבתי המשפט מתייחסים לעברות דמי מזונות כקלות, וזה ממשיך דרך העדר חקיקה כבדה ומענישה ומסתיים ביכולת אכיפה אימפוטנטית.

מעסיקים מתייחסים לחצאי משרה כנחותים? איזה מעסיקים? מי הם? איך הם הגיעו למקום הזה בחיים? מי לימד אותם לנהל? מה הם ראו בבית שלהם עצמם? אתן, כמנהלות, אתן מתייחסות ככה לחצאי משרה? כמועסקות, אתן מתייחסות ככה לחצי משרה? כי מישהו יצר את החשיבה הזו, ואתן משתפות איתה פעולה.

בואו נדבר רגע על שעות העבודה. זה שאת לא יכולה יותר לעבוד 9:00-19:00 או 10:00-20:00 חמישה ימים בשבוע, זאת הבעיה שלך, כי ככה עובדים במדינה הזו. את זה את תפתרי על ידי זה שתצאי לעבוד במשרה מלאה. מצאת החמה עד צאת הנשמה, (כפי שאבא שלי הסביר לי פעם). וכמה ימי חופש מגיעים לך יחד עם כמות העבודה הזו? כמה ימי מחלה? ואם הילד חולה? וכמה מימי החופש שלך מקבילים לימי החופש האינסופיים של הילד? את צריכה לעבוד משרה מלאה בתוך הטירוף המוחלט הזה, כאילו החיים שלך לא השתנו בכלל מאז שהיית בת 22, ואין לך עוד עולם שלם, רחב, עמוק, שדורש ממך את כל תשומת הלב והסבלנות, אבל מקבל רק 20% ממך.

והדובדבן בדברים שמשרה מלאה אמור לפתור: יוקר המחייה. העובדה שבמציאות הדפוקה של מדינת ישראל, משפחה כמעט ואינה יכולה להתקיים על משכורת אחת, גם לא אחת וחצי. העובדה שכל דבר פה עולה כל כך הרבה כל הזמן, זה מצב שיש לו פתרון יחיד: צאי לעבודה. זרקי הכל החוצה, כולל החלומות והרצונות שלך, בחרי את הקריירה שבה אפשר לעשות הכי הרבה כסף, וסעי לשלום.

נשים, אנחנו יותר מחמישים אחוז מהאוכלוסיה.

זה אומר שבגדול, לפחות תיאורטית, אם כל אחת ואחת מכן היתה מיישמת במלוא כוחה ומרצה את יכולותיה וזכויותיה הדמוקרטיות, היינו חיות בעולם שמותאם לכן, ולא עולם שמותאם עדיין לתפיסות עתיקות, הנהגה פטריארכלית, ודורסנות כלכלית.

לכל אחת יש תפיסת אמהות אחרת. יש נשים שתפיסת האמהות שלהן משלבת קריירה במשרה מלאה, יש נשים שעבורן האמהות היא לבשל צהריים כל יום לילדים, ולאסוף אותם מבית הספר. יש הרבה גוונים נוספים, וכל אחת מתפיסות האמהות הזו היא טובה ונכונה לאותה אם. הבעיה אינה בתפיסת האמהות שלנו, וגם לא בכך שאנחנו שמות במקום ראשון את השאלה איך אנחנו רוצות שיראו חיי המשפחה שלנו, ואני ארחיב על זה שנייה וחצי: יש נשים שעושות ילדים ואז גם רוצות לגדל אותם. זה מטורף, אני יודעת. הן רוצות להתמסר לאמהות, לגדל אנשים ולחנך אותם. הן מאמינות שהן יכולות לעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר, ועם כל הכבוד לכולכם – מי אתן שתגיעו להן שהן טועות? שסדרי העדיפות האלה לא נכונים? הבעיה שלנו היא בכך שהפסקנו להלחם על הזכות להגיד שזה מה שאנחנו רוצות לעשות, והפסקנו להאבק על הזכות להחליט איך יראו חיי המשפחה שלנו. הזכות לבחור איך אנחנו רוצות להיות אמהות, חשובה באותה המידה כמו הזכות לבחור לקום וללכת. כסף יכול לעזור לחלק מהאנשים שיש להם את הקריירה המאוד ספציפית הנדרשת היום במדינת ישראל, על מנת לקיים באופן כללי משפחה. אבל וואלה, גם במשפחות שבהן שני בני הזוג יוצאים לעבוד במשרה מלאה שום דבר לא יבטיח בוודאות את הנורא מכל המתואר במאמר – התדרדרות אל מתחת לקו העוני.כן, בטח, אני מכירה נשים שהתדרדרו אל מתחת לקו העוני אחרי גירושין. אבל שמעו, אני מכירה לא פחות זוגות, נשואים, עובדים שחוו בדיוק את אותו הסיפור. כי לצאת לעבוד במשרה מלאה זה פלסטר למערכת כל כך בלתי אפשרית, שלא ברור איך היא עדיין עומדת על הרגליים.

לא, בעצם זה לגמרי ברור איך המערכת הזו עדיין עומדת על הרגליים. זה בגלל שאתן ממשיכות להחזיק אותה בחיבורים. כי אתן משנסות מותניים, את הכלום אנרגיה וכוח שנשארו בכן, ואתן יוצאות לעבוד במשרה מלאה במקביל לגידול משפחה, כאילו אתן עדיין בנות 22. ואתן נותנות לנשים אחרות להגיד לכן שזה הפתרון היחיד לכל הבעיות האלה.
וככה, במקום לצאת ולהלחם בכל הכוח על כל אחד מהדברים שרומסים לכן את הזכויות והיכולות, אתן ממשיכות לשתף פעולה עם כל מי שאומר לכן שהבעיה בעצם בכן. אתן נאבקות לתקוע את יתדות האוהל, במקום לבנות את העיר.
בתמונה – חיי משפחה, אימג׳ מייצג.יש אנשים שרוצים לפגוש את הילדים שלהם ערים.

עוד מהבלוג של אילאיל בן-שלום

תצוגה מקדימה

אישה רווקה בת שלושים ומעלה

את אחד השיעורים החשובים ביותר לחיים למדתי לגמרי במקרה במהלך התיכון. זה היה בשנה הראשונה ללימודי הקולנוע, בעת הצגת התרגיל הראשון שלנו. כל אחד מאיתנו לפני שהתחיל לנגן את הסרטון פצח במסכת של התנצלויות עד שדני מוג'ה, מרכז...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

ללא משקל

לא נשקלתי כבר שנה וחצי. אני לא בטוחה מתי היתה הנקודה בה הבנתי שהמעשה הזה הוא חסר משמעות במקרה הטוב, ומזוכיסטי במקרה הרע. אני תמיד צוחקת שנולדתי במשקל 40 ק"ג. זה כמובן פיסית לא אפשרי, כי אמא שלי לא היתה שורדת איתי, אבל נולדתי...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

חוסר אונים

ההתחלה היתה רגילה כל כך. יצאתי אל המועדון שאליו אני יוצאת תמיד, עם החברות שאיתן אני יוצאת תמיד. רקדתי כפי שאני תמיד רוקדת, עישנתי את אותן הסיגריות ושתיתי את אותה הבירה. כשהבחור הגבוה שהגיש לי אש באבירות פתח איתי בשיחה קלה,...

תגובות

פורסם לפני 8 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה