• » אילאיל בן-שלום, 22/02/2012
• הוסף תגובה
• 6

עדנה, המורה שלי בכיתה ד’, סירבה לקבל את חוסר היכולת שלי לזכור את לוח הכפל.

שבועיים לתוך שנת הלימודים, היא גילתה שאינני מסוגלת לחשב את לוח הכפל כלל והסבירה לי שהדבר מעיד על עצלנות. הזנחה אמתית של ילדה אינטיליגנטית שעשו לה הנחות עד היום. ככה הודיעה לי. היא הסבירה כי יש לי שבוע ללמוד את לוח הכפל ואז היא עושה לי מבחן מיוחד. לעולם לא אשכח את השבוע הזה. בכל 8 שנות לימודי לא עברתי שבוע כזה של שינון . בוקר וערב הייתי מבלה מול הריבוע של לוח הכפל שהודפס על גב מחברת "דפתר" שהיתה לי. שיננתי, שיננתי ואז שיננתי שוב. עדנה העמידה אותי מול השולחן, שאלה אותי מספר שאלות כפל עליהן עניתי לאחר מספר דקות של חשיבה, ולאחר שנחה דעתה שאני יודעת את לוח הכפל, הניחה לי. חמש דקות לאחר מכן, שוב לא היה לי מושג כמה זה שש כפול שמונה. עדיין אין לי.

בעייתית, הלקות הזאת. דיסלקציה קל מאוד לאבחן. הילד אינו מסוגל לאיית כמו שצריך. אבל דיסקלקוליה? הילד עצל. הוא פוחד מחשבון. אינו לא מתאמץ מספיק. לכו תסבירו למי שבודק את המבחנים כי זה לא שאני עובדת מהר מידי; פשוט איני מצליחה להעתיק תרגילים מהלוח בלי להתבלבל לפחות פעם אחת במספרים או בסימני הפלוס והמינוס. "את חייבת לעבוד יותר לאט" שמעתי אלפי פעמים במהלך לימודי החשבון, ממורים שעמדו חסרי אונים מול תרגיל שהיה נפתר נכונה, אלמלא הייתי מתעקשת כל פעם להמיר את המינוס בפלוס, ולהשמיט מספרים בעת שהעתקתי את התרגיל אל מחברת הבחינה.

"לא יכול להיות" היא התגובה שאני עדיין מקבלת, בכל פעם שאני פולטת כי אינני יודעת את לוח הכפל. "זה שטויות!" מודיעים לי, "כמה זה חמש כפול חמש את יודעת?" אני לוקחת כמה שניות, ומחשבת את זה בראש. "נו?" אומרים האנשים חסרי הסבלנות "זה ממש קל, מה את מסתבכת עם זה?" היום אני יכולה לפטור אנשים כאלה בהינף יד, אבל במשך מרבית חיי ההערות הללו הלכו ושיכנעו אותי שהם צודקים. אני עצלה. אני לא חכמה מספיק. קשה להתווכח עם התגיות הללו, כשאת עומדת מול תרגיל חיבור של מספר דו ספרתי עם דו ספרתי, ומרגישה שהקרקע נשמטת מתחת לרגליך.

הסיוט האמיתי נגלה לי בעת לימודי הסטטיסטיקה בלימודי הפסיכולוגיה. השיעור היה ביום שישי בבוקר, והחל בשעה שמונה וחצי. בכל יום שישי בשעה תשע, הייתי יוצאת אל המסדרון, בוכה חצי שעה מתסכול, ואז נכנסת אדומת עינים חזרה אל גוב הנוסחאות. הייתי מביטה על תרגילי החשבון ומרגישה שהמוח שלי נתקע בהחלפת ההילוכים. וכי ברור לי שאני אמורה לדעת את התשובה, אבל היא איננה מצליחה להתבטא אצלי. את המבחנים עברתי רק בזכות העובדה שהיו עם חומר פתוח, והבנתי שכל מה שעלי לעשות, הוא להגיע עם מאגר אימתני של מבחני עבר פתורים, ולהתפלל לאלוהי המבחנים כי בשאלות שיוגשו לי, יהיו כאלו שכבר יש לי בקלסר התפוח.

אלמנט מביך משהו נוסף בתוך הדיסקלקוליה, התגלה לגמרי במקרה במהלך לימודי הנהיגה. נראה כי לפני שישבתי מול ההגה, מעולם לא שמתי לב לכך שאינני מסוגלת באמת להבחין בין ימין ושמאל. הבוחן שלי, לעומת זאת, בהחלט שם לב לכך. לאחר שסיימתי את הטסט (הראשון), הבוחן נאנח, הביט בי ואמר "שמעי, אני יודעת שאסור לי להגיד לך כלום, ואת באמת נוהגת נפלא, רק דעי לך שבכל פעם שביקשתי ממך לפנות לכיוון מסויים, פנית ללא היסוס לכיוון הנגדי". הוא העביר אותי.

מאז ועד היום אני מתריעה בפני כל מי שאני מנווטת, כי יש להביט על הכיוון אליו אני מצביעה ולא על הכיוון אותו אני אומרת. מי שמביט בי נותנת הוראות הגעה טלפוניות, זוכה להופעת פנטומימה מרהיבה, בה אני מנופפת עם ידי לכל מיני כיוונים, מביטה בהם ורק אחר כך נותנת את ההוראות. ברוב המקרים, יש לציין, אני עדיין טועה.

קשה הדיסקלקוליה הזו. קשה במיוחד משום שאפילו היום, כשכולנו יודעים לזהות את הילדים שלנו ככאלה שסובלים מADD, ADHD-, דיסלקציה, דיסגרפיה, ושלל תסמונות אחרות, הדיסקלקוליה עדיין נדחקת לפינה אפלה וחסרת תשומת לב, בה קל לתייג את הילד מתקשה כעצלן, חפפן, וחרד.

לפעמים אני מקנאה בילדים של היום. כל כך בקלות מזהים את הקשיים שלהם, אומרים להם שהם בסדר, מחפשים להם פתרון. אני הייתי צריכה להגיע לגיל 25 על מנת להכיר בכך שיש לי בעיית קשב, ולצלוח שני תארים, על מנת שאכיר בכך שאני דיסקלקולית. עד היום, מידי פעם אני נתקלת באנשים שאינם מכירים את המושג, ולאחר שאני מספרת להם על חוויותי הסיזיפיות עם כיווני הרוח ולוח הכפל, הם מעירים בפליאה, "הי, אולי בעצם גם אני כזה?"

דיסקלקוליה אינה עצלות. היא לקות למידה שנפוצה אצל 3%-6% מקרב האוכלוסיה (לשם השוואה, הדיסלקציה מופיעה אצל 5%-10% מהאוכלוסיה). היא יכולה להופיע כפי שהיא מתבטאת אצלי, בחוסר יכולת חישוב חשבונית בסיסית, ובלבול בין ימין ושמאל, ויכולה אף להופיע במקרי קיצון, כחוסר יכולת להעריך גודלו של מספר, ושימוש בעזרים כמו ספירה באצבעות. אפילו בתרגילים הפשוטים ביותר.

ממש כמו הדיסלקציה – דיסקלקוליה אינה משהו שאפשר לחלוטין לפתור. כשם שאנשים דיסלקטיים לעולם ימצאו את עצמם במבוכת איות, כך אנשים הסובלים מדיסקלקוליה, לעולם יידרשו לעזרת מחשבון על מנת לחשב את הטיפ, והעודף שנותן לנו המוכר בקיוסק. אולם מרגע שמזהים אותה, ישנם כלים רבים שאפשר להשתמש בהם על מנת להקל על ילדים וגם על מבוגרים את חיי היום יום, ישנן הקלות אקדמיות שניתן לקבל ובעיקר, ואולי החשוב מכל – אפשר לחלץ את הסובלים ממנה מהדימוי של אנשים עצלים, חרדים וחפפנים אותו הם סוחבים על גבם כחטוטרת. אינני יכולה לתאר את מידת ההקלה שחשתי ביום בו הבנתי שאני לא כל הדברים המזעזעים הללו שהמורים שלי למתמטיקה אמרו לאורך השנים, והתחלתי ללמוד אסטרטגיות שסייעו לי. היום כבר אין לי בעיה לומר, לכתוב אני יודעת, לחשב את לוח הכפל, כנראה שלעולם כבר לא.

• תוכן לא ראוי
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 29/01/2012
• 4 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 17/01/2012
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 08/01/2012
• 9 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 18/12/2011
• תגובה אחת

• » אילאיל בן-שלום, 14/12/2011
• 5 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 05/12/2011
• תגובה אחת

• » אילאיל בן-שלום, 30/11/2011
• 2 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 18/11/2011
• 2 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 10/11/2011
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 30/10/2011
• 19 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 30/09/2011
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 22/09/2011
• 3 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 11/09/2011
• תגובה אחת

• » אילאיל בן-שלום, 15/08/2011
• תגובה אחת

• » אילאיל בן-שלום, 07/08/2011
• 4 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 01/08/2011
• 3 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 21/07/2011
• 16 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 23/06/2011
• 3 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 10/12/2010
• 3 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 24/10/2010
• 3 תגובות

• » אילאיל בן-שלום, 05/07/2010
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 30/06/2010
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 27/06/2010
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 15/06/2010
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 31/05/2010
• הוסף תגובה

• » אילאיל בן-שלום, 17/05/2010
• 2 תגובות