Saloona

הגוף הנשי, זה שהחומרה שלו לא השתנתה כבר קרוב ל100,000 שנים, מתקשה לעמוד בציפיות החדשות ממנו. אנו הנשים נותרנו עם גיל פריון מוגבל ומגביל שכופה על הנשים התנהגות אחרת מאשר הגברים. עד שהגיע משרד הבריאות ואישר הקפאת ביציות.

"את עדיין קוראת את הזבל הזה?" היתה התגובה הנורמלית שהוטחה בי במרבית המקרים. ואז באה HBO, והפכה את כוכבי מישלן לפאסט פוד אמיתי.

מתאים לי, אני חושבת שזה המקום לגלות לכם, שמה שאתם מייצרים הוא לא ציוד הגברה, אלא אופנה. ואופנה, לא אמורה לגרום לנשים להשמע נפלא, כי אם להראות נפלא. או לפחות, להאמין שהן יכולות להראות נפלא.

עדנה, המורה שלי בכיתה ד’, סירבה לקבל את חוסר היכולת שלי לזכור את לוח הכפל. שבועיים לתוך שנת הלימודים, היא גילתה שאינני מסוגלת לחשב את לוח הכפל כלל והסבירה לי שהדבר מעיד על עצלנות. הזנחה אמתית של ילדה אינטיליגנטית שעשו לה הנחות עד היום. ככה הודיעה לי. היא הסבירה כי יש לי שבוע ללמוד את

מול העולם אני יכולה להסביר, להצדיק ולהשלים עם כל כשלון ואכזבה. אבל בתוך תוכי, חלקים נמרצים בונים את עמוד התלייה וקושרים את החבל, אטומים לכל ההסברים שאני מוציאה מן הפה אל החוץ.

אינני יודעת מה המשמעות בימינו של עור כהה. כנראה לא אדע זאת אף פעם. אבל כולנו משלמים מחיר על הדעות הקדומות של הסביבה שלנו. "יופי" יקפצו בוודאי חלק מהקוראים, "את משווה בכלל כמה קשה לך, כלעומת כמה קשה לנו?"אז זהו – שאני לא, ויותר מכך, אני חושבת שזה הפח הגדול ביותר אליו אנחנו נופלים בכל פעם שאנו מדברים על הנושא.

כל אחד מאיתנו מגיע לתוך כל חדר כשהוא נושא על כתפיו את השבלונות, הסטיגמות והדעות הקדומות התואמות את מצבו. זהו משקל בלתי נראה ובלתי נמנע שנכנס איתי לכל חדר אליו אני פוסעת. לפעמים לא רואים את אילאיל בכלל. רואים רק את הרווקה בת השלושים ושלוש וחצי שנכנסת לחדר.

איך אפשר להפעיל בית יהודי בחשמל שיוצר מנפט שנשאב ממאובנים? אולי אחד מהמאובנים הללו יהודי? אין מנוס. חייבים להפסיק להשתמש בחשמל. ואחר כך במים שזרמו בשבת. ואחרי שנפטר מהחשמל והמים הזורמים נצטרך להתחיל לשאול את עצמנו אם האטומים שלנו יהודים מספיק עבורנו.

אם כבר אתה באמת רוצה לעזור, קח את כל הכסף שאנחנו מוציאים היום על תחליפי חלב לבתי החולים, והפנה אותו להקמת הבנק. אנחנו נבוא. אנחנו נתרום. אנחנו נעזור לך.

בכל מדינה אחרת בעולם, השאלה האם השקפת העולם שלך היא שמאלנית או ימנית – היא בדיוק מה שהיא: השקפת עולם. היא אינה נמדדת בשאלה אחת, פוליטית נקודתית. אולם בתוך רידוד השיח הישראלי, השמאלני המצוי הוא למעשה פצצת הטרור הפנימית המתקתקת בתוך החברה הישראלית.

מכתב פתוח לבחור שניסה להתחיל עם הבחורה לידי לפני שבוע: הי, אנחנו לא מכירים, וכשהגעתי והתיישבתי במקום שהתפנה על יד הבחורה איתה ניסית לדבר אתה אמרת לי שאני מפריעה לך לדבר עם הבחורה. שאלתי את הבחורה אם זה נכון, והיא נתנה בי מבט חצי מבועת וסימנה עם השפתיים "לא". התיישבתי ואמרתי לך שאם הבחורה מעוניינת

העולם האינטרנטי מעודד אותנו לייצר נוכחות וירטואלית מושלמת. האני האידאלי שמעולם לא הצלחנו להשיג. ועם הזמן, הפנטזיה הזו שאנחנו מצליחים לייצר הולכת ומתרחקת ממי שאנחנו באמת, במקום לעזור לנו להתקרב אליה, היא רק מחדדת את הפער בין מי שאנחנו לשלמות שלעולם לא נוכל להשיג.

כשהבנות שלכן ילבשו בורקה, ישללו מהן את זכות הבחירה ולא תהיה אפילו אישה אחת בכנסת, הן יביטו בכן ויתביישו לשאול איך נתתן לזה לחמוק מבין האצבעות שלכן. הן יתביישו בגלל שהן ילמדו עד אז שהן רק נשים.

במלאת שנה לסיפור הזה, הגעתי לשלב בו אני יכולה סוף סוף לפרסם אותו. כי אני רוצה שתבינו את החוויה הזו שנשים עוברות לפעמים. כי אני עדיין מפחדת לפעמים סביב גברים זרים. כי יש לילות בהם השותף שלי צריך להבטיח לי עדיין שהוא שומר עלי. ואני עוד יצאתי בזול.

איחולים, גדושי כוונות טובות כפי שהם, לא יביאו לקיום, לא יבראו דבר. גם לא משאלות. החלטה היא המשיח שאנחנו בוראים מתוכנו על מנת לגרש את השדים הפרטיים שלנו. והחלטה אחת, אמיתית, יכולה להביא לגאולה.

החינוך שהעניק לי סבי הוא כי אם אדם מגיע לכדי פשיטת יד אין לסרב לו, שיש לתרום בסתר. המצב בישראל רע לאין שיעור ממה שנדמה, וזאת אשמתנו. אשמת הנדיבות שלנו, אשמת מאות אלפי אנשים, התורמים מזמנם וכספם, ביוזמות אישיות ומרגשות. לא עוד.

דבורה הנביאה מזמרת לברק בן אבינעם ולשאר בני ישראל והפלא ופלא, לא מוזכרים גברים אשר צועקים על דבורה שהיא "לא בסדר" ובאים אחר כך לברק בטענות. איך הפכה השירה הנשית לאסורה, והדרך אל הבורקה

יתכן והתרבות הצרכנית שלנו והמוצרים הנלווים אליה, אינה ערוכה "לטפל" בט"ו באב כהלכתו. אין לה מה להרוויח מבגדים שאולים, ואין לה מה למכור למען אחדות ואהבת האחר. לשמחתנו הרבה, הגיע "וולנטיינז-דיי" מתישהו והראה איך אפשר לעשות גם מט"ו באב כסף.

קרני השמש הראשונות מעירות אותי. אם אינני מקפידה להגיף את התריסים, הן מלטפות את הקירות באורן התכלכל, מטלטלות את עפעפי בעדינות וקוראות לי. כשאני פותחת את החלון, האוויר מזנק פנימה נקי וטרי, שקט עדיין וניתן לגמיעה. העץ מרשרש בצחוק. בשלווה הזו של הבוקר, אני פוסעת בבית ברגליים יחפות, יום העבודה רחוק ממני שעות רבות. לפני פרושות

אנחנו רגילים להמשיך לחפש את הנתיב המהיר יותר בכביש. אנחנו מחפשים את האקזיט – המכה הגדולה, האחת, הניצחת, שתוציא אותנו לפנסיה. ובימים האחרונים נדמה לי שאנחנו מנסים להשית את תפיסת העולם הזו גם על המחאה, והשינוי הכל כך נדרש שצריך להתחולל פה בעקבותיה.

לא נשקלתי כבר שנה וחצי. אני לא בטוחה מתי היתה הנקודה בה הבנתי שהמעשה הזה הוא חסר משמעות במקרה הטוב, ומזוכיסטי במקרה הרע. אני תמיד צוחקת שנולדתי במשקל 40 ק"ג. זה כמובן פיסית לא אפשרי, כי אמא שלי לא היתה שורדת איתי, אבל נולדתי במשקל 3 ומשהו, ועם שורשים איטלקים, אנגליים, פולנים, רוסיים, ועירקיים, רק

לפני שלוש שנים לערך נקלעתי לדיון עז וחסר פשרות עם שני ידידים לגבי אחת האותיות בשפה העברית שהחלטתי שאיננה נדרשת לנו יותר. לכל שאר האותיות קיימת מקבילה בשפה אחרת, כולן ניתנות להגיה, יש להן הגיון פנימי, הן נאות, הם נושאות חן בעיני, ואני מבינה מה יש לנו לעשות איתן. אבל האות הזו – מוזרה, חריגה,

כשאנו מדברים היום על נס חנוכה, מדברים תמיד על נס גדול (גשם, הפסקת אסונות ועוד פירוטכניקה) אבל הנס המקורי, היה נס קטן כל כך. ועוד, הנס המקורי, גם בפירושיו המוקדמים וגם המאוחרים, מספר על נס חשוב יותר משאלת הפסיכומטרי לכמה ימים יספיק כד שנפחו כך וכך, והוא מכיל כך כך מיליליטר של שמן.

אתם כועסים על השימוש בסקס, אני מתרעמת על הניכוס הנשי. סרטן השד – לא מה שחשבתם.

בערך שבוע וחצי לפני המועד שנקבע בלוח השנה, זה מכה בי פתאום. אני מביטה על טבלאות הבתים, על תרשים הזרימה המלא כבר בחציו בתוצאות, בכל הפנדלים שנבעטו, הבלימות המופלאות, המאמצים ההירואיים של חלוצים עלומי שם ושוערים אלמונים, ופתאום אני מבינה שאוטוטו זה נגמר. בתחילתו של החודש הזה, הוא נדמה אינסופי. שני משחקים ביום, ארבעה שבועות

לפני קרוב לשנה בטיסה לפאריז, מצאתי את עצמי חולקת מושב עם אחד משופטי הכדורגל הישראלים הבינלאומיים. לקח לי מעט זמן לזהות אותו, כשהוא במדים הייצוגיים של נבחרת ישראל, אבל לאחר מספר משפטים, כשהתברר שאני אוהבת כדורגל, והוא, ובכן, שופט, מצאתי את עצמי מוקפת בנבחרת כולה, שופטים, קוונים, עוזרים, שהיו כולם בדרכם לשפוט משחק בינלאומי במוקדמות

תם טקס שלב הבתים, הקהל מתבקש לנשום עמוק, לבלוע את הצפרדע ולהבין, שהכדורגל העולמי, הוא לא מה שסיפרו לו בערוץ חמש. בואו נעצור רגע ונודה על האמת – מתי בפעם האחרונה ראיתם את נבחרת יפן משחקת, או את נבחרת סלובקיה, בשביל לבצע את ההחלטה המושכלת שהיא אינה נבחרת טובה? שלב הבתים היה כל מה שלא

אפילו אוסטרליה, שאינה אומת כדורגל, הצליחה לשלוח נציגים לטורניר המכובד ביותר. אנחנו, בלית ברירה אחרת, נסמכים על שולחנם של שני פרזנטורים מרשימים

לגברים אין סבלנות להסביר כדורגל לנשים. מעניין שלגברים אחרים אין להם שום בעיה להסביר את המשחק