הבלוג של אילאיל קופלר

חופשה

אילאיל קופלר היא מורה בבית הספר הדמוקרטי "קהילה", אקטיביסטית פמיניסטית, יוטיוברית, ומחברת הספר "מזוודות" שראה אור בהוצאת פרדס.

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מדצמבר 2012

לפני שנה וחצי יצא ספרי הראשון (והיחיד בינתיים), מזוודות. אני לא יודעת איך זה עבור סופרות אחרות, אבל אני יכולה למנות על יד אחת את כמות הפעמים בהן פתחתי את הספר כדי לקרוא בו מאז יציאתו לאוויר העולם.

ופתאום הלילה לא הצלחתי להרדם ונזכרתי בסוף שלו בבהלה והדלקתי את האור וקראתי בעמוד 205:

“…הסדרה שלך תגמר ואלמוג יצעק בין קפיצה לקפיצה, “תעבירי ערוץ, תעבירי”, ואת תקחי את השלט בידך ותמונות ירצדו על המסך עד שתגיעי לעמוד החדשות, דגל ישראל יתנוסס בפינה השמאלית התחתונה של המסך ואת תעצרי, מביטה בתמונות של מקום מוכר. אני אתקרב אלייך ואדע כבר מה אנחנו מזהות מולנו. בתוך רעש הסירנות אלמוג ימשיך לקפוץ מאחור על המיטה ללא הפסקה ואנחנו נתבונן בתמונות של אמבולנסים ודגלי גאווה מתנופפים בעצב. את תכבי את הטלויזיה, תלבשי את המעיל שלך ותאמרי, “אני הולכת לעשות סיבוב”, ותסגרי את הדלת מאחורייך.. ואני אסרב להסיט את מבטי. “היא נזכרה בעבר. היא לא חוזרת”.

אני זוכרת שהתלבטתי רבות, האם להשאיר את הפסקה הזו כפי שהיא. תהיתי האם היא מובנת. תהיתי איזה קהל קוראים יזהה את הברור מאליו, את האירוע הקהילתי המטלטל שרק להוסיף את המילים “רחוב נחמני” או את המיקום “ברנוער” ולא ניתן עוד לפרש את הטקסט ללא המוות הברור, רגע לפני הפרידה של שתי הגיבורות הראשיות של הספר.

במשך עמודים על גבי עמודים וירג’יניה וניצן לא מצליחות להפרד, לא יודעות כיצד ומנסות לייצר מציאות דמיונית אלטרנטיבית בה הן בורחות לעולם מחשבתי ונשארות בנות 16 לנצח, או לפחות מצליחות לחיות שוב ושוב סיפור נעורים סימביוטי ממנו אין דרך חזרה, כי למילה “נצח” עוד יש משמעות קרובה יותר לאגדה קסומה מאשר פירוש ציני, בוגר ומפוכח של המציאות. והדבר היחיד שמצליח להחזיר אותן לקרקע ולסיים את הבריחה מהרגשות, מהמציאות, מהזמן שעובר, הדבר היחיד הוא אירוע חדשותי, ידיעה קצרה על הרצח בברנוער שתופסת אותן בזמן עתיד, ביבשת אחרת ולא מאפשרת להן להמשיך. הזמן שלהן קופא רק אל מול זכרונות נצחיים.

זה הרגע בספר בו כל הזמנים באמת מתערבבים, עבר-הווה-עתיד שלא יאפשרו לספר שלי להיות אוניברסלי באמת לעולם, כי הוא כה נטוע בתל אביב המעוותת שלא מניחה לרגע, כי שום מצעד גאווה ומסיבה ותיירות גאה ודגלים וילדים בני 13 ששותים בירות בגן מאיר לא ימחקו את הטלטלה של כל כתבה נוספת והתקדמות בפענוח הפרשה ועוד שם ועוד סטטוס ועוד חשדות שרק יחזירו ללילה ההוא שבו התאספנו בדממה כמה דקות אחרי הרצח, בפחד מאוחד בשדרות רוטשילד. רגע מכונן שמחלק את כל ההיסטוריה ללפני ואחרי.

ואני בעצם רק רוצה לכתוב שכל כותרת, כל ויכוח של אנס-לא אנס, לא נקמה- כן פשע שנאה, כל כתבה נוספת בעיתון מחזירה מעגלים שלמים של קהילות לתוך זכרונות של טראומה, של ללכת יחפות במרכז הגאה שבוע שלם ורק לנסות לעזור ולעזור ולעזור, של כמויות האוכל שהגיעו מכל מקום, של הנוער במטבחון, של המון חיבוקים, של הפגנות וצעדות ונסיונות לכתוב שירים ופחד, הרבה פחד.

ורציתי גם לכתוב ששכחתי, שכחתי שהעברתי את זכרון הערב ההוא גם לגיבורות של הספר שלי. שכחתי לרגע שהרגשתי חייבת לשתול בליבן את קיום הערב ההוא, שללא היסטוריה אין המשך, שרציתי שהן יבכו גם כחלק ממשהו גדול יותר, יבינו שבתוך הנצח שלהן, בתוך כל הנשיקות והחיבוקים והציורים והמילים היו להן חברים וחברות שקמו יום אחד בבוקר, התלבשו, יצאו מהבית ונורו. פשוט כך. רציתי שוירג’יניה וניצן יהיו מוקפות בחברות האלו גם אם הן לא מכירות אותן, שיושפעו מהזכרונות האלו גם אם הם לא שלהן, שיהיו מאויימות גם מהיחד ולא רק מן הפרידה. ושמחתי שנזכרתי בהן, צופות בערב ההוא ויוצאות החוצה אל העולם, לא בודדות יותר. ואולי הן יצליחו להחזיק עבורי את הזכרונות ולחיות שוב ושוב בכל פעם שיקראו אותן, ועכשיו כשעיינתי בהן מעט שוב, אניח ואתן להן לחבק זו את זו ולאהוב, ואולי אצליח סוף סוף ללכת לישון.

____

לאתר הספר מזוודות

עוד מהבלוג של אילאיל קופלר

תצוגה מקדימה

חינוך ודמוקרטיה - קריאה לפעולה

היום בבוקר התעוררתי מוקדם, התלבשתי והלכתי לבית הספר למרות שזה היום החופשי שלי. לקחתי 27 ילדים וילדות להפגנה בגינת לוינסקי יחד עם עוד הורים ואנשי צוות, למרות שהיה היום שיעור חשבון, היה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אני המורה שהלכה לבית הספר עם מכנסיים קצרים

אתמול בבוקר קמתי, לבשתי מכנסיים וגופיה, צילמתי סלפי מול מראת הבניין שלי והלכתי לעבודה בבית הספר. יום יחסית רגיל, מלבד העובדה שבדרך כלל אני מעדיפה ללבוש חצאיות. העליתי את התמונה שלי לפייסבוק עם טקסט של תמיכה במחאת קוד...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

גאווה במלחמה

ילדים בפוסט טראומה. זה מה שנקבל לבית הספר השנה שוב, בתום החופש הגדול. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשקמתי בשמונה בבוקר בסידני, אחת בלילה שעון ישראל, להודעות וואטסאפ ופייסבוק: "אנחנו בסדר", "אל תדאגי, לא נדקרנו", "אילאיל, הייתה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה