הבלוג של אילאיל קופלר

חופשה

אילאיל קופלר היא מורה בבית הספר הדמוקרטי "קהילה", אקטיביסטית פמיניסטית, יוטיוברית, ומחברת הספר "מזוודות" שראה אור בהוצאת פרדס.

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מדצמבר 2012

כי געגוע הוא ההמלצה הכי טובה שאני מכירה

31/05/2013

ספרים ששינו את חיי הם ספרים שקראתי שוב ושוב לאורך החיים, יותר מעשר פעמים. הם ספרים שיכולתי להשתנות לצדם, לקרוא בכל פעם ממקום אחר וחדש ולמצוא בהם חלקים מעצמי שלא ידעתי שהיו שם ואולי גדלו מתוך המילים ובעזרתן, בעודי מעצבת עצמי מתוך טקסטים המאפשרים צמיחה ובניית זהות ושמות לתחושות שרק קריאה מאפשרת. אחד מהספרים האלו הוא “למאטיס יש את השמש בבטן” של יהודית קציר.

בפעם הראשונה שלקחתי את “מאטיס” מהמדף העליון בספריה של הסלון שלנו בגיל 16, אמא שלי אמרה שהיא חושבת שלא אבין אותו. אמא שלי, שכשהייתי בכתה ג’ הלכה לספרנית בית הספר ודרשה ממנה לתת לי לשאול כל ספר שארצה מהספריה, גם את ספרי החינוך המיני שהייתי מכורה אליהם וגם ספרים שסומנו כ”נוער” או ספרים עם שפה גבוהה ותכנים מאתגרים שנחו על מדפים רחוקים מהסדרות של גלילה רון פדר וסמדר שיר שסיימתי בכמה חודשים, אמרה שיש ספר שהיא חושבת שאני צעירה מכדי להבין. כמובן שמיד הנפתי את ידי בביטול והכנסתי אותו לתיק בית הספר שלי.

התחלתי לקרוא אותו, ישובה על הרצפה של אולם הספורט של גמנסיה הרצליה, בזמן שכל שאר הילדים התאמנו בקליעת כדורים לסל. אני זוכרת היטב שנגעלתי באותו היום מהסצינה המפורטת שבה ליגאל יש קלקול קיבה באחד מהטיולים שלו עם ריבי. אני לא זוכרת דבר נוסף מאותה קריאה ראשונית. אני חושבת שאמא שלי צדקה. היא תקרא את זה עכשיו ותחייך, אבל בגיל 16 את מעדיפה לעשות כל דבר מלבד לומר לאמא שלך שהיא צדקה. יש ילדות נורמליות שניסו בגלל זה סמים, עשו קעקוע מביך או נקלעו להרפתקאות מיניות מרתקות (ילדות אחרות – לא אני! #הערה לאמא שלי שקוראת את זה, מתבקשת גם בגיל 29), אבל אותי זה דרבן לסיים לקרוא את הספר שמצאתי משעמם מעט ובאמת לא הבנתי ולא הצלחתי להתחבר אליו, כי בכל זאת החיים של ריבי בת ה22 לא נראו מלהיבים מספיק ואל חייו של יגאל שנראה לי זקן באמת שלא היה לי שום רצון להתחבר.

אבל כשסיימתי את קריאת הספר הנחתי אותו על מדף הספריה בחדרי ולא החזרתי אותו שוב לעולם למדפים של ההורים. ופתאום מצאתי את עצמי קוראת אותו שוב ושוב ברגעים מרגשים שונים של החיים, פתאום מצאתי בין הדפים שלו את ריבי הכותבת, מצאתי טיולים מרגשים ליעדים אירופאיים, מצאתי את אחד מניצוצות האהבה והמיניות המרגשים שקראתי בעברית בין שתי נערות – ריבי ונועה, מצאתי סיפור אהבה ש”אסור” לכתוב בתרבות שלנו וחייבות להחביא אך נכתב באומץ, על יגאל וריבי שהצליחו לברוח ולהסתתר מהעולם, מצאתי כתיבה נשית אמיצה על הקשר המורכב בין אמהות לבנות ועל ההזדקנות, מצאתי את סדקי האהבה והגעגועים שלא הופיעו ברומנים אחרים, מצאתי השראה לכתיבה ארוכה ללא הפסקות נשימה וכללי פיסוק האפשרית רק כאשר מכבדות את גודש השפה ולא נשמעות לכללי הגבולות המרובעים והגבריים שלה. מצאתי את הספר מחוץ לחדר שלי, בשיעורי מגדר, בקורסים של רוני הלפרן, בבתים של נשים אחרות, בתוך טקסטים אחרים של יהודית קציר שתמיד תמיד חוזרים לאותם הרגעים ואותן הנשימות ומלמדים איך טקסט יכול להתגעגע לטקסט ואיך אדי דמות אחת יכולים להיוולד בתוך גוף של דמות אחרת, כתבתי עליו עבודות סמינריוניות, הקראתי אותו לאהובים ואהובות. הספר הזה לימד אותי לחכות לגלגול נוסף שלו בכל ספר חדש וישן של יהודית קציר ולאחר המתנה ארוכה הצלחתי למצוא אותו בטקסט המרגש שפרסמה קציר השנה, גם אם לא הייתי אמורה לחפש אותו שם, אבל אני תמיד מחפשת, גם אם ספר בעטיפה אחרת אמור להיות “חדש” ולהשמע לכללי “סוף” ו”התחלה”.

אז רציתי להגיד לו תודה, לספר המופלא הזה, בשבוע הספר שהוא החג האהוב עלי בשנה. ורציתי להגיד שאני חושבת שאני כבר מבינה אותו, שהצלחתי לשוחח איתו מספיק וכנראה גם להתבגר לצידו, להשאיר בו מספיק סימונים והערות שוליים ולבחור כמה משפטים אהובים שאני משננת בחזרתיות, כמו המשפט המופלא הזה מעמוד 51: “ורציתי שהרגע הזה לא ייגמר, שתמיד נעמוד יחד בלב פאריס מול כל האדום הזה, ואתה תאמר לי שוב ושוב את המישפט שחותך בי כמו שבר של זכוכית כחולה, למאטיס יש את השמש בבטן, למאטיס יש את השמש בבטן…”

*התמונה היא יצירת אומנות שלי בעקבות ציטוט מעמוד 177 בספר

הפרויקט “הספר ששינה את חיי”, ביוזמת הבלוגרית אורנה פילץ

עוד מהבלוג של אילאיל קופלר

תצוגה מקדימה

חינוך ודמוקרטיה - קריאה לפעולה

היום בבוקר התעוררתי מוקדם, התלבשתי והלכתי לבית הספר למרות שזה היום החופשי שלי. לקחתי 27 ילדים וילדות להפגנה בגינת לוינסקי יחד עם עוד הורים ואנשי צוות, למרות שהיה היום שיעור חשבון, היה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אני המורה שהלכה לבית הספר עם מכנסיים קצרים

אתמול בבוקר קמתי, לבשתי מכנסיים וגופיה, צילמתי סלפי מול מראת הבניין שלי והלכתי לעבודה בבית הספר. יום יחסית רגיל, מלבד העובדה שבדרך כלל אני מעדיפה ללבוש חצאיות. העליתי את התמונה שלי לפייסבוק עם טקסט של תמיכה במחאת קוד...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

גאווה במלחמה

ילדים בפוסט טראומה. זה מה שנקבל לבית הספר השנה שוב, בתום החופש הגדול. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשקמתי בשמונה בבוקר בסידני, אחת בלילה שעון ישראל, להודעות וואטסאפ ופייסבוק: "אנחנו בסדר", "אל תדאגי, לא נדקרנו", "אילאיל, הייתה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה