הבלוג של אילאיל קופלר

חופשה

אילאיל קופלר היא מורה בבית הספר הדמוקרטי "קהילה", אקטיביסטית פמיניסטית, יוטיוברית, ומחברת הספר "מזוודות" שראה אור בהוצאת פרדס.

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מדצמבר 2012

ילדים בפוסט טראומה. זה מה שנקבל לבית הספר השנה שוב, בתום החופש הגדול. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשקמתי בשמונה בבוקר בסידני, אחת בלילה שעון ישראל, להודעות וואטסאפ ופייסבוק: “אנחנו בסדר”, “אל תדאגי, לא נדקרנו”, “אילאיל, הייתה דקירה במצעד, אני בסדר”. התמתחתי וניסיתי להבין מה קרה, נכנסתי לאתרי חדשות שונים, עברתי על כל הפיד והבנתי ששוב הגיע קיץ. שוב אנחנו במלחמה.

אל תטעו, אין הבדל. בני ובנות נוער שבילו את הקיץ בלצפות בחברים שלהם נדקרים כשהם צועדים בגאווה, ואז המשיכו משם לבתי חולים, או שרק היו באותו המצעד ולא נרדמו בלילה כי ניסו לחשב את הסיכויים שהיו להם להפגע, או אפילו לא היו במצעד כי הן בארון אבל התלבטו אם ללכת עד שהיה מאוחר מדי ופספסו את ההסעה, ילדות שיש להן אמא ואמא או אבא ואבא ובאו לשחק בפסטיבל המצעד הצבעוני ופתאום נהייתה מהומה מסביבן וכל המבוגרים התחילו לצעוק בבהלה, ילדים שראו את החדשות בטלוויזיה והרגישו שהכל קשור אליהם אבל לא היו בטוחים עדיין למה, בני ובנות נוער שהיו בבית הספר היסודי לפני שש שנים, בזמן הפיגוע בבר נוער, או בגן, בפעם הקודמת שבה אותו המחבל דקר את מי שהיום כבר מבוגרים, אלו ילדים בפוסט טראומה מתמשכת. הם ימשיכו להסתכל כל הזמן ימינה ושמאלה, לבדוק אם יש מישהו מאחוריהם, יתלבטו אם להתנשק ברחוב, אם לתת יד, אם לשלוח פתק רומנטי לחברה שיושבת בקצה הכתה (נו, הודעת וואטסאפ. בסדר, אני מפעם…). הם יבואו לבית הספר ויתהו אם יש בו מקלט שיגן עליהם מפני שנאה והומופוביה. אלו אותם ילדים שבשנה שעברה חזרו לבית הספר והיו בטוחים שכל סירנה עולה ויורדת היא סימן לעוד מתקפת טילים. וזו מתקפה על הבית, לפעמים הבית הפיזי ולפעמים הבית שבתוך הלב שלנו, הבית שהוא הגוף, האהבה והקהילה שסביבנו. הא/נשים שאנחנו אוהבות ורוצות להגן עליהן.

בכל מלחמה, אני חושבת כמה נורא זה שהצטרף עוד דור למעגל הפחד, שיש עוד ילדים שיודעים לרוץ למרחב מוגן, או לחפש אחד כזה. אין דרך להשאר בתוך הבועה, לחיות בתל אביב וללמוד על הפחד רק מספרי ההיסטוריה, על הפחד הלאומי שהורשה להכנס לדברי הימים ועל הפחד שמשרד החינוך לא שקל לשים בתוך לימודי הליבה, אבל אין כמו שהייה בבית הספר כדי ללמוד עליו בשטח, במסדרונות, בהפסקות. אני חושבת על הילדים/ות המדהימים/ות שאני פוגשת כל שנה, על איזה יופי הן מתבגרות ומספרות לי על אהבה חדשה או על כך שהעזו ללכת למפגש של איגי או למצעד הגאווה ואני רוצה שיהיו להן רק את החוויות האלו, היפות, של אהבה ראשונה שלא מוכתמת בדם ובהלה. אבל גם הדור הבא נחשף לשנאה, חווה אלימות יומיומית, מבין שאין מרחבים מוגנים מספיק, שגם המבוגרים שאמרו שיגנו לא הצליחו או רצו לעשות זאת.

אני תוהה אם להגיד “פיגוע” עולה כמו להגיד “מלחמה”. הראשון הוכרז כפשע שנאה או מקרה אלימות והשני כמבצע. אבל אנחנו חכמות יותר מזה, אנחנו יודעות שמישהו יצטרך לשלם את המחיר, גם אם אלו לא יהיו רשויות המדינה. כי כשיש פיגוע כולם מגיעים לעזור, לתמוך, לסייע. גם בקהילה הגאה כולם מנסים להתאחד כשקורה משהו, גם אם יש מאבקים פנים קהילתיים וכולנו גושים שונים בתוך מצעד צבעוני מגוון, אני חושבת שיש משהו מנחם ויפה ברגעי המשבר האלו. אני זוכרת אותם מהיום של הפיגוע בבר-נוער, אני זוכרת איך תוך כמה דקות הגענו בהמונינו וצעדנו ברחובות, איך הגענו למרכז הגאה וניסינו להיות שם אחת בשביל השניה ואחד בשביל השני, אני זוכרת את עצמי מסתובבת יחפה במשך שבוע בגן מאיר, משוחחת עם בני/ות נוער שלא הכרתי, עונה לטלפונים, מנסה לעשות משהו. העיקר להיות. אבל הסולידריות לא צריכה להיות רק בינינו לבין עצמינו, היא צריכה להיות דאגה של כל המדינה. צריך לעצור הכל ולהבין איך להפסיק את האווירה האלימה שמתחילה מהקללה “הומו” בבית ספר ונגמרת בדקירה במצעד הגאווה ורצח בבר נוער.

בפעם הראשונה שבה נפרדתי מהחברה שלי בתיכון, התחלתי לבכות באמצע שיעור כימיה ויצאתי החוצה. המורה שלי, הדס, יצאה אחרי ושאלה מה קרה. לעולם לא אשכח את הרגע הזו שבו סיפרתי לה הכל והיא אמרה: “אני חושבת שזה בסדר. שזה כמו כולם” וחיבקה אותי. שמחתי כל כך שיש לי מורה שאני יכולה להתייעץ איתה ושמקבלת אותי כמו שאני, אבל הבנתי גם, באותו הרגע, שהיא לא כל כך מבינה. לא ידעתי להסביר עדיין למה זה לא כמו כולם, אבל היום אני יודעת. ואני חושבת שלכל המורים והמורות צריכים להיות כלים להתמודד עם הומופוביה בבתי הספר ועם ילדים בכל צבעי הקשת, משרד החינוך צריך לשפוך תקציבים עצומים כדי להפסיק לדקלם “האחר הוא אני” ולהתחיל לעשות, לתת לארגוני ההסברה של הקהילה להכנס לכל בית ספר בכל הארץ, להתחיל ללמד מגדר ופמיניזם, לחנך נגד גזענות, נגד אלימות. המשטרה צריכה להתחיל להגן והמדינה צריכה להכריז על אסון אמיתי. כי לא דמיינו את זה, באמת מתרחשת כאן מלחמה על הזכות שלנו להתקיים במרחב הציבורי, פשוט לצעוד בו, להיות, לאהוב, לחיות. אני רוצה לחזור מהחופש הגדול ולשאול את כולם איך היה, שיספרו לי רק על קייטנות, מחנות, טיולים ושריצה מול הטלויזיה והמחשב. שלא יהיה עוד חופש של בריחה, הימלטות, התבגרות מואצת ומציאות כואבת.

10984258_10153437812821804_1428727177818786799_n**בתמונה – אני ורוני במצעד הגאווה בתל אביב. אם לא הייתי עכשיו באוסטרליה, הייתה לנו גם תמונה מהמצעד בירושלים, שאולי נראית מחוייכת פחות, ואולי יותר, על אף הכל….

 

עוד מהבלוג של אילאיל קופלר

תצוגה מקדימה

חינוך ודמוקרטיה - קריאה לפעולה

היום בבוקר התעוררתי מוקדם, התלבשתי והלכתי לבית הספר למרות שזה היום החופשי שלי. לקחתי 27 ילדים וילדות להפגנה בגינת לוינסקי יחד עם עוד הורים ואנשי צוות, למרות שהיה היום שיעור חשבון, היה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אני המורה שהלכה לבית הספר עם מכנסיים קצרים

אתמול בבוקר קמתי, לבשתי מכנסיים וגופיה, צילמתי סלפי מול מראת הבניין שלי והלכתי לעבודה בבית הספר. יום יחסית רגיל, מלבד העובדה שבדרך כלל אני מעדיפה ללבוש חצאיות. העליתי את התמונה שלי לפייסבוק עם טקסט של תמיכה במחאת קוד...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

יום כיף בחנות צעצועים: ללמוד מגדר בלי לקנות כלום!

השבוע לקחתי את כתת המגדר שאני מלמדת לטיול בקניון. אם כבר מקריאת שורה זו התחלתן לתהות מדוע מורה מוציאה סיור בית ספר לדיזינגוף סנטר, ואיזה מן ערך מוסף אפשר ללמוד שם, המשיכו לקרוא ואני מבטיחה סוף פמיניסטי ואפילו הצעה פרקטית...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה