הבלוג של אילאיל קופלר

חופשה

אילאיל קופלר היא מורה בבית הספר הדמוקרטי "קהילה", אקטיביסטית פמיניסטית, יוטיוברית, ומחברת הספר "מזוודות" שראה אור בהוצאת פרדס.

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מדצמבר 2012

רשמתי את עצמי לסיור של סלונה להתנחלויות ולסיור של שוברים שתיקה. החלטתי לקחת מצלמה ולתעד את הנסיעה שלי. ידעתי שהנשים המתנחלות שאנחנו עומדות לפגוש הן נשים נחמדות. לא היה לי ספק, במיוחד אחרי שקראתי את הבלוגים שלהן, שהן בסדר, נראות כמו כולן, מדברות כמו כולן, נשים נורמטיביות. ודווקא בגלל זה ידעתי שהסיור הזה יהיה לי כה קשה, בגלל הבנאליות של חיי היום יום, בגלל השלווה של הכיבוש.

17/11/2014

לפני חודש, חבר מהעבודה חזר מסיור של שוברים שתיקה בחברון. הוא היה מזועזע מהמציאות שלמד להכיר ולא הפסיק לדבר על זה, המליץ לכולנו לנסוע ולראות את הכיבוש בעיניים. התפתחה שיחה בין כמה אנשי צוות, ניסינו להבין האם היינו מבקרים גם בהתנחלויות או יוצאים לסיור שמקדם ומסביר גישה הפוכה מזו שאנחנו דוגלים בה. סיפרתי שמעולם לא הייתי בהתנחלות, שאני לא חושבת שארצה לדרוך שם אי פעם, כי זה יהיה מעין שיתוף פעולה, מתן לגיטימציה לקיום חיים על השטחים הכבושים. ואז, יומיים לאחר מכן התפרסמה הזמנה לבלוגריות של סלונה לקחת חלק בסיור של “מתנחלות ברשת” להתנחלויות דולב, טלמון ורחלים, לפגוש מתנחלות ולסייר באיזורים שמעולם לא חשבתי להגיע אליהם, אלא אם כן ידובר בטיול לחו”ל, עם דרכון, אחרי שנחזיר את השטחים ביום מן הימים לפלסטינים. הרגשתי שזו הזדמנות, לנסוע עם קבוצה של נשים ולהבין איך נראים המקומות שאני יודעת לדבר נגדם יפה מאד, אבל לא ראיתי מעולם, להבין מה הטיעונים שלהן. חששתי מאד מהנסיעה, הרגשתי שיתכן ואני בוגדת בערכים שלי או מכניסה את עצמי לסיטואציה חברתית ורגשית שתשאר איתי כעננה קודרת, אבל לא ויתרתי, רשמתי את עצמי לסיור של סלונה, וגם לסיור של שוברים שתיקה. החלטתי לקחת מצלמה ולתעד את הנסיעה שלי. יום לפני הסיור נפגשתי עם חברתי ליהי וניסיתי ללכוד את הלבטים והקושי.

embedded by Embedded Video

ביום המיועד, הגעתי לנקודת המפגש ברכבת מרכז בתל אביב. נפגשתי עם בלוגריות נוספות ויצאנו יחד לדרך. הבנתי מהר מאד שלמרות שמרבית הבלוגריות האחרות לא היו מעולם בהתנחלויות או מעבר לקו הירוק, כמוני, התחושות והציפיות שלנו לקראת הנסיעה היו שונות. השותפות שלי למסע קיוו להכיר מתנחלות ולהבין אותן טוב יותר, לראות שהן נשים כמונו, שהן נחמדות ולא מפלצות אלימות או נשים רעות שמקללות כל היום פלסטינים כפי שמציגים אותן לפעמים בתקשורת. הן קיוו לייצר תחילה של שותפות או שבירת מחסומים, אבל עוד לפני שעברנו את מחסום ניעלין הפיזי, בו לא ביקשו תעודת זהות או דרכון וחייכו אלינו כי אנחנו יהודיות, ידעתי שהנשים שאנחנו עומדות לפגוש: רחלי, אמילי, תמר וחברותיהן, הן נשים נחמדות. לא היה לי ספק, במיוחד אחרי שקראתי את הבלוגים שלהן, שהן בסדר, נראות כמו כולן, מדברות כמו כולן, נשים נורמטיביות. ודווקא בגלל זה ידעתי שהסיור הזה יהיה לי כה קשה, בגלל הבנאליות של חיי היום יום, בגלל השלווה של הכיבוש, בגלל שיכולנו לשבת יחד, חמש עשרה נשים סביב שולחן ולשוחח על הפחד מפחמימות (סליחה על הסטריאוטיפ, זה באמת קרה), מקומות העבודה שלנו, המשפחות שלנו והאכזבה ממערכת החינוך הציבורית ולשכוח לרגע שחצינו איזה גבול, שאנחנו יושבות ואוכלות ושותות על אדמות שנלקחו בכח, שאנחנו יושבות שם בגלל שיש בכל מקום מצלמות ושומרים וצבא, בגלל שלאף אחת לא היה נראה משונה שלא ראינו ופגשנו אפילו פלסטינית אחת במשך יום שלם, בגלל השמות בעברית והשילוט בעברית והאפשרות הכל כך ברורה שלנו לעבור ממקום למקום, לנוע בחופשיות במרחב “שלנו”, בגלל איזה חיבור מדומיין, יהודי, שהייתי אמורה להרגיש חלק ממנו ובשמי, בשמינו, בשם איזו אחדות וחיבור וקשר שאני מסרבת לו, הנשים האלו ממשיכות לגור במקומות היפים האלו, עם הנוף עוצר הנשימה והבתים הנחמדים. וכל האדנות הזו על השטח, הקלות של הקיום שם, העציבה אותי כל כך. הקשבתי, ראיתי, ולא הצלחתי לחייך.

embedded by Embedded Video

התחלנו את היום באולפנת דולב, שהייתה לי תחושה שתהיה הנקודה המעניינת ביותר בסיור עבורי, היות ואני תמיד נהנית לבקר בבתי ספר ומוסדות חינוכיים, ללמוד מהם כאשת חינוך ולשאוב רעיונות לעבודה בבית הספר שלי. אולפנת דולב התגלתה כמקום מרגש שבאמת מצליח לסייע לנערות רבות  בסיכון, להביא אותן למקום מתפקד, להאמין בעצמן, להעלות להן את הבטחון העצמי ולתת להן תקווה לעתיד טוב יותר מזה שחיכה להן לפני שנכנסו לשם. אבל לא הצלחתי להתרגש. מעבר למפעל ההחזרה בתשובה שגיליתי שם, שלוקח נערות מבתים לא דתיים ברגעים הקשים ביותר ומראה להן את הצד ה”רוחני” של החיים שכדאי שיהיו להן, הצטערתי להבין שהמדינה שלנו מקימה מוסדות כאלו בשטחים הכבושים, מזרימה לשם כספים ושולחת לשם נערות בצו בית משפט.

embedded by Embedded Video

הסיור המשיך, ביקרנו בישובים טלמון, דולב ורחלים. ישבנו בבית קפה, טעמנו יין ביקב טורא, ראינו נופים מדהימים ולמדנו להכיר טוב יותר את סיפורי המארחות שלנו על המשפחות שלהן וההיסטוריה של הגעתן למקום מגוריהן. וככל שהיום התקדם הבנתי איך אפשר לשכוח, איך אפשר להתעלם מהעובדה שחצינו את גבולות מדינת ישראל. בכל מקום עברו אוטובוסים של אגד, היו שלטים בעברית, משפחות בורגניות שנראו כמו משפחות בכל מושב אחר. אמרתי לעצמי שאני בחו”ל, אבל הבנתי פתאום שאני מרגישה יותר בחו”ל כשאני יורדת לקנות אוכל במעדנייה דוברת הרוסית מתחת לבית שלי בחולון או מסתובבת באיזור הקוסמופוליטי הסובב את התחנה המרכזית בדרום תל אביב מאשר בטלמון, שהרגיש הכי כמו יישוב ישראלי, לבן ובורגני, עם פוק’צות וסלט עלים בבית הקפה השכונתי. הבנתי פתאום למה אנשים שאני פוגשת בתל אביב ומגיעים לעבודה או ללימודים מהשטחים לא מבינים את הזעזוע שלי. הרצף הטריטוריאלי נעשה כל כך פשוט עבורם, כל כך קל שלא לראות את הכיבוש ממרכז המבקרים בשילה הקדומה, כל כך קל להביא לשם בתי ספר לסיורים מטעם משרד החינוך, להראות לילדים את מה שהן קוראות לו “מורשת” או “היסטוריה” ומסרבות להכיר בכך שהוא “פוליטיקה”. כל כך קל להתרכז באחוות הנשים שנוצרה בטיול. וככל שהתקדם היום סירבתי בכח יותר להתרכז בה. בכל התמונות שצולמו בסיור הפנים שלי חתומות במקרה הטוב או חמוצות במקרה הרע, או אולי הטוב, כי הרגשתי שהסירוב ליהנות שומר עלי. זה המעט שיכולתי לעשות, בזמן שלגמתי יין טעים שתמיד סירבתי לרכוש כחלק מהחרם על מוצרים מהתנחלויות. והנה הייתי שם וראיתי היכן הוא מיוצר, ועכשיו איני רוצה לחזור לשם עוד לעולם. אני לא רוצה לחזור למקום שבו קל שלא לראות.

embedded by Embedded Video

אז המעט שיכולתי לעשות זה לשאול על הלא מדובר, לשאול כל הזמן שאלות כמו: “אז הפלסטינים מגיעים לכאן? מותר להם לבקר כאן? מותר לעבור כאן? מותר להפגש? מותר לנסוע באופניים? מותר לשחק יחד?” והתשובות תמיד היו שבטח, שמותר אבל הם לא ירצו, שאין להם מה לחפש כאן, שהמקומות לא מעניינים אותם, שאם הם יעברו ויטיילו כאן זה בטוח מכוונה רעה, שהם באים כפועלים, כעובדים, קונים באותו הסופר והנה, המפגש בסופר הוא מספק, כל מעבר אחר חשוד וכל סיפור שהם מספרים מופרך. הסבירו לי שהפלסטינים משקרים לגבי זה שלא נותנים להם מים, שהם משקרים לגבי השטחים שהיו שלהם, הסבירו לי שהם מתעשרים יותר משנה לשנה ושמצבם טוב, הדבר היחיד שמערער את השלווה והחיים הטובים באיזור הן הפגנות השמאל בימי שישי והאלימות שהן מביאות, בלעדיהן היה כאן שקט. הסבירו לי כי שאלתי והתשובות יכלו להיות כה משכנעות. נתנו לי אפילו ספר תיירות בשם “ישע זה פאן”, סיפרו לי בעיניים דומעות על שברי כדי חרס מימי חנה שהתפללה לבן בשילה הקדומה שנמצאו לפני עשרים שנה בחצר בית בהתנחלות עלי. והתחלתי להבין כיצד עובד מערך ההסברה המשומן של ההתנחלויות, כמה מוצלח הוא, כמה קשה יהיה לפנות אותן אי פעם, כמה סבוך הוא השטח, איך ארוגים היישובים זה בזה. והשמש שקעה וההודעות על פיגועים בתל אביב וגוש עציון החלו להגיע וחלק מהבלוגריות שיצאו איתי למסע אמרו למתנחלות תודה על כך שהן שומרות עלינו. רציתי לחזור הבייתה.

_DSC0157 copy

 

אני מחכה עכשיו לסיור הבא שאצא אליו בעוד שבוע, כדי לקבל את נקודת המבט של ישראלים שמרגישים אחרת, שמרגישים שמחובתם לחשוף את עוולות הכיבוש ולהראות את העולם שמתחת לפני השטח של הבתים היפים שראיתי והאוויר הצלול שנשמתי בסיור של מתנחלות ברשת. אני שמחה שנסעתי, שמחה שהבנתי על מה מדובר, אבל לא רוצה להמליץ לכן לנסוע גם. רוצה לבקש שלא תקחו את הילדים לשם ולא תאפשרו להם להשתתף בסיורים מאורגנים של בתי הספר למופע הקולנוע בשילה הקדומה או להיכרות עם מלאכות קדומות כמו טווית חוטי כותנה כחיבור לארץ המצדיק את ההתיישבות שם. קחו את המשפחות שלכן ללמוד על סיום סכסוכים, על מניעת מלחמות, על יחסי כח. למרות שחזרתי מהטיול אף פסימית יותר ממה שיצאתי אליו, אני רוצה להאמין שיום אחד יקומו כאן מוזיאונים כמו מוזיאון הDDR בברלין או המוזיאון בצ’ק פוינט צ’רלי, כי חומות מותר להשוות, וגם נקודות בידוק במחסומים. אני מקווה שנוכל לטייל ולראות מה היה כאן לפני שהחומות נפלו, לפני שהצלחנו לשבור אותן. אז אולי נשב שוב יחד, בלוגריות ממקומות שונים בישראל ואולי אף בפלסטין, ונשוחח על הימים של 2014, נוכל לקחת אחריות על החלק שלנו, להבין מה עשינו ומה היינו עושות אחרת ואז אולי אוכל להגיד להן שאני חושבת שהייתה להן אחריות, שהן יכלו לפעול. עד אז אמשיך לסרב לחייך, כי לא בשמי, לא בשמי אתן שם.

**צילום תמונה: יעל ברזילי

עוד מהבלוג של אילאיל קופלר

תצוגה מקדימה

חינוך ודמוקרטיה - קריאה לפעולה

היום בבוקר התעוררתי מוקדם, התלבשתי והלכתי לבית הספר למרות שזה היום החופשי שלי. לקחתי 27 ילדים וילדות להפגנה בגינת לוינסקי יחד עם עוד הורים ואנשי צוות, למרות שהיה היום שיעור חשבון, היה...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

אני המורה שהלכה לבית הספר עם מכנסיים קצרים

אתמול בבוקר קמתי, לבשתי מכנסיים וגופיה, צילמתי סלפי מול מראת הבניין שלי והלכתי לעבודה בבית הספר. יום יחסית רגיל, מלבד העובדה שבדרך כלל אני מעדיפה ללבוש חצאיות. העליתי את התמונה שלי לפייסבוק עם טקסט של תמיכה במחאת קוד...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

גאווה במלחמה

ילדים בפוסט טראומה. זה מה שנקבל לבית הספר השנה שוב, בתום החופש הגדול. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשקמתי בשמונה בבוקר בסידני, אחת בלילה שעון ישראל, להודעות וואטסאפ ופייסבוק: "אנחנו בסדר", "אל תדאגי, לא נדקרנו", "אילאיל, הייתה...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה