הבלוג של אילאיל קופלר

חופשה

אילאיל קופלר היא מורה בבית הספר הדמוקרטי "קהילה", אקטיביסטית פמיניסטית, יוטיוברית, ומחברת הספר "מזוודות" שראה אור בהוצאת פרדס.

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מדצמבר 2012

כשהבלוג הזה התחיל, החלטתי לתעד ימים שבהם אני לא עובדת בבית הספר ולספר מה אני עושה בחופשות שלי. לאט לאט, המילה חופשה התרחבה ותפסה כיוונים מעניינים, התחלתי לכתוב ולצלם גם בימים החופשיים שלי, או בזמנים בהם הרגשתי שאני צריכה חופשה רגשית. אבל הימים האחרונים היו החופשה הכי לא מתוכננת שיכולה להיות, ורציתי לכתוב עליהם קצת כדי שלא אשכח. לשם שינוי, אין לי משהו פמיניסטי במיוחד, פוליטי במיוחד או ביקורתי לכתוב, אלא סתם רצון לכתוב תודה לכל הא/נשים והאירועים הלא מובנים מאליהם/ן בכלל, שליוו אותי בסוף שבוע קפוא אחד בירושלים.

בשבוע האחרון מצאתי את עצמי מעט משועממת ומדוכדכת. ישבתי בבית חסרת מעש אחרי שעות העבודה, בוהה במסך וחושבת מחשבות קיומיות. הרגשתי שאני חייבת לשבור את התחושות האלו ודיברתי עם חברתי ליהי. אמרתי לה בצחוק שאני מרגישה שקורים לה הרבה דברים מעניינים בחיים, ושהייתי רוצה להיות שותפה להרפתקאה בחברתה. היא צחקה וכעבור יום העלתה לפייסבוק סטטוס שאומר שבא לה לנסוע לירושלים לראות קצת שלג. הנה ההזדמנות שלי לעשות משהו קצת לא שגרתי, חשבתי. אני אסע עם ליהי לכמה שעות לירושלים, נשחק בשלג, נצטלם, נחזור וארגיש שעשיתי משהו מעניין. לא דמיינתי כמה מעניינת ההרפתקאה הזו הולכת להיות.

ביום חמישי, לקחתי מהבית מעיל וכפפות, שמתי הרבה אוכל בכלי של החתולה שלי למקרה שאגיע בשעה מאוחרת ויצאתי לדרך. בדרך לתחנה המרכזית ליהי התקשרה ואמרה לי שהיא חושבת שכדאי שנקנה גרביונים חמים יותר מאלו שעלינו. אמרתי לה שלא צריך להגזים, סך הכל קצת שלג, אנחנו לא נוסעות לאירופה או משהו כזה. אבל ליתר בטחון קניתי שני זוגות, עלינו על קו 405 שהיה כמעט ריק מנוסעים והגענו לירושלים בשעה 19:00. התלהבנו מחוסר הפקקים, צחקנו על כך שאנשים אחרים כנראה פחדו לנסוע לשחק בשלג וקפצנו מרוב שמחה למראה הפתיתים הלבנים שלא הפסיקו לרדת מהשמיים. הצטלמנו מחוייכות וקופצניות כמו ילדות בנות 7, עלינו על הרכבת הקלה, פגשנו ידיד של ליהי בשם אופק ועשינו סיור מהמם ביופיו בעיר העתיקה שהסתיים בוואפל בלגי בבאבט. היה לנו קר וכיף ונחמד ובשעה 22:00 החלטתי שהגיע הזמן לחזור, בכל זאת יש מחר עבודה.

כשיצאנו חזרה אל הרחוב הבנו שמשהו לא בסדר. הרכבת הקלה לא הגיעה אל התחנה. חיכינו וחיכינו, התקשרנו למוקד העירוני שכבר היה עמוס שיחות ולא ענה והגענו למסקנה שכנראה שהתחבורה הציבורית שבקה. אופק המדהים הציע שנלון אצלו בלילה ואני שחששתי לאחר לעבודה השבעתי אותו ואת ליהי שנקום בחמש בבוקר ונעלה על האוטובוס הראשון שיצא לתל אביב. סימסתי למנהלת שלי ליתר בטחון שיש סיכוי שאאחר לעבודה וביטלתי פגישה עם הורים שהייתה אמורה להתקיים מוקדם באותו היום. שלחתי לחברי לצוות בבית הספר מייל עם תמונות מהשלג והלכתי לישון.

בחמש בבוקר המוקד העירוני לא ידע להגיד מתי יפנו את השלג ויתחילו לנסוע. גם לא בשש. גם לא בשש וחצי או בשבע. בשמונה הבנתי שכבר לא אגיע לעבודה באותו היום. ואז דפקה על הדלת דני, חיילת שבילתה את הלילה באוטובוס קפוא בכניסה לירושלים והלכה ברגל לבית של אופק מבנייני האומה. לאט לאט התחילו להגיע עוד ועוד שכנים ושכנות שלא רצו להיות לבד ואני וליהי הבנו שהטיול שלנו לירושלים הפך לשהייה ארוכה שלא ידוע מתי תסתיים.

חשוב לציין שהתמזל מזלינו. היינו בחלק של העיר שבו היה חשמל, אם לא מדליקים גם חימום וגם קומקום חשמלי או בויילר. היה מספיק אוכל, והשכנים והשכנות הגיעו עם סירים, מטענים לפלאפון, בגדים להחלפה ואפילו משחקי קופסה. אופק, הכניס לביתו את כל מי שהגיעו. בערב שישי הדירה הכילה סטודנט, חיילת, פעילת שמאל, דתלש”ית, אשה ערבייה, מורה פמיניסטית, סטודנטית מהולנד ועוד מגוון אנושי מרתק שהתכנס יחד בגלל הסופה באהבה גדולה לארוחה משותפת. הרגשתי שאני חלק ממשהו באמת נפלא, נשים ואנשים שרק רצו לעזור, ניסו להבין איך להעביר שמיכות ואוכל למקלטי חיות שניזוקו ולארח עוד ועוד אנשים ללא קורת גג, חשמל או חברה.

למרות שהאירוח היה נפלא ובהחלט לא מובן מאליו, רציתי לחזור הבייתה. התגעגעתי לחתולה שלי, לעבודה שלי ולחברה מלוס אנג’לס שהגיעה לביקור קצר ורציתי לפגוש בתל אביב. ובעיקר, רציתי להיחלץ מהמצב הלא צפוי. שמחתי מאוד על כך שאני נמצאת בבית חם ולא הפסקתי לקרוא סטטוסים של חברות במצב גרוע יותר, ללא חשמל בבית, עם תינוק קטן בבית קפוא, או ללא דרך להגיע אל המשפחה בקצוות שונים של ירושלים, או גרוע מכך, בשטחי פלסטין או באיזורים הערביים שהיו מנותקים לגמרי וחסרי משאבים. השלג היה כבד ולא הייתה כל דרך לצאת החוצה. אבל רציתי הבייתה.

בשלב מסויים התקשורת החלה להתעניין בסיפור שלנו. שאלו אם נרצה להתראיין ואני הרגשתי שאולי זו ההזדמנות שלי לתפוס טרמפ אל הרכבת. התראיינו לכתבה בוואיינט, שהפכה לראיון טלפוני, ללא הצוות שהבטיח לבוא לצלם ונערכנו לעוד יום בירושלים. ביום שבת בבוקר הרגשתי שאני חייבת למצוא את הדרך שלי החוצה, ששלושה ימים הם כבר יותר מדי. לבשתי את המעיל, הכפפות וכובע הצמר ואז התקשרו מערוץ שתיים. “אנחנו רוצים לבוא לצלם”. חשבתי שנפרץ חלון הזדמנויות נוסף. שאלתי אותם איך הם יגיעו עד אלינו והם ענו “יש לנו את הדרכים שלנו”. השבתי שנפלא ושאם הם מגיעים עד למרכז העיר לראיין אותנו אני מבקשת שהם יקחו אותנו איתם חזרה עד לרכבת. הם סירבו. אמרו משהו על ביטוח ועל זה שהם עסוקים בלצלם אנשים והם רק רוצים ראיון, מסרבים לעזור. התחלתי להתעצבן והחלטתי שאני לא מחכה עוד.

השעה הייתה אחת עשרה וחצי ביום שבת בבוקר וביקשתי מאפליקציית הגוגל מאפס בפלאפון לחשב מסלול הליכה לתחנת הרכבת במלחה. 5.9 קילומטרים. שעה ורבע ביום רגיל ללא שלג. החלטתי שאלך ברגל ואגיע הבייתה ויהי מה! ליהי החליטה להשאר בבית של אופק ואני מילאתי בקבוק מים, לקחתי תפוח ויצאתי לדרך. אני ואופק הלכנו בשלג כרבע שעה דרך בית קברות בשלג שהגיע לנו עד הברכיים. בנקודה שבה היינו אמורים להפרד ראינו פתאום אוטו של העירייה ובתוכו סגן ראש העיר והעוזר שלו. הם עצרו את האוטו, עליתי עליו והם הסיעו אותי לתחנת הרכבת. שוב התרגשתי מהסיוע הנפלא, עניין שכל כך לא מובן מאליו. הנופים המושלגים בדרך היו מרהיבים ביופיים ובתחנת הרכבת, בשעה 12:00 וחצי כבר המתינו הרבה מאוד אנשים.

העזרה והשיתוף לא הפסיקו גם בתוך התחנה, כולם/ן העבירו מטענים לפלאפונים, כוסות קפה ותה, טישו ואוכל. התרגשתי לחזור הבייתה, אך נוספה לכך התרגשות נוספת. הבנתי פתאום שאני הולכת לעלות על רכבת היסטורית, הראשונה שיוצאת בעצם מירושלים לתל אביב בשבת. ביום שבת. במדינת ישראל. התרגשתי מהרגע בו הבינו שתחבורה ציבורית יכולה לפעול גם בסוף השבוע כמו בכל מדינה אחרת בעולם וקיוויתי שאולי כמו כל דבר שקורה כאן, רק בעקבות אסון או טלטלה גדולה יקרה שינוי. והנסיעה הייתה מקסימה, למרות שהתארכה הרבה מעבר לצפוי, עם עצירות תדירות של הרכבת וקצב נסיעה איטי מהרגיל. הגעתי לתל אביב לקראת השעה 16:00, שם אספו אותי הורי, ממש כמו משדה התעופה, וללא ספק בתחושה שחזרתי מארץ אחרת ומייד כמובן האכילו אותי עוגיות וחיממו לי קערת מרק.

אז אני רוצה להגיד תודה, כי פעם בכמה שנים מותר לי לכתוב גם טקסט משתפך וחסר ציניות. אני רוצה להגיד תודה לליהי שהייתה איתי בירושלים, לאופק שאירח אותנו בנדיבות שלא תיאמן, לשכנה ענבל שהביאה אוכל, מטען ותחתונים, לדני שהכינה פנקייקים, לחברים/ות ולשכנים/ות שדאגו לשלומינו והביאו גם שמיכות ללילה, להורים שלי שברגע מסויים החליטו לעלות על האוטו ולנסוע “לחלץ” אותי אבל עצרו במודיעין כשהגיעו למסקנה שאין דרך להמשיך הלאה, לסבתא שלי שהתקשרה לוודא ששלומי בסדר, לצוות העירייה המדהימים שהסיעו אותי לתחנת הרכבת, לכל מי שהיו שותפים/ות להחלטה להפעיל את התחבורה הציבורית בשבת, לחברות שהתקשרו וסימסו וכתבו בפייסבוק ובדקו כל הזמן מה שלומי, לצוות בית הספר ולהורים/ות של התלמידים/ות שלי שסימסו ובדקו מה קורה איתי, לאביגיל ויערה שהגיעו להאכיל את החתולה שלי, לעורי וענו שהתקשרו לשאול אם אני בסדר ולהציע לי עוגיות דרך הטלפון, לבלוגריות של סלונה שדאגו לי והתעניינו עבורי בתנועת הרכבות, למי שאיכשהו לא ניתקו אותנו מהחשמל ולא/נשים שבטח שכחתי אבל היו הרבה כאלו. הייתי רוצה שכל הסולידריות הזו תקרה כל הזמן, לא רק במצבי קיצון.

עוד מהבלוג של אילאיל קופלר

Thumbnail

חינוך ודמוקרטיה - קריאה לפעולה

היום בבוקר התעוררתי מוקדם, התלבשתי והלכתי לבית הספר למרות שזה היום החופשי שלי. לקחתי 27 ילדים וילדות להפגנה בגינת לוינסקי יחד עם עוד הורים ואנשי צוות, למרות שהיה היום שיעור חשבון, היה...

תגובות

פורסם לפני 7 years
Thumbnail

אני המורה שהלכה לבית הספר עם מכנסיים קצרים

אתמול בבוקר קמתי, לבשתי מכנסיים וגופיה, צילמתי סלפי מול מראת הבניין שלי והלכתי לעבודה בבית הספר. יום יחסית רגיל, מלבד העובדה שבדרך כלל אני מעדיפה ללבוש חצאיות. העליתי את התמונה שלי לפייסבוק עם טקסט של תמיכה במחאת קוד...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

גאווה במלחמה

ילדים בפוסט טראומה. זה מה שנקבל לבית הספר השנה שוב, בתום החופש הגדול. זו הייתה המחשבה הראשונה שלי כשקמתי בשמונה בבוקר בסידני, אחת בלילה שעון ישראל, להודעות וואטסאפ ופייסבוק: "אנחנו בסדר", "אל תדאגי, לא נדקרנו", "אילאיל, הייתה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים