הבלוג של מיכל שרגיל בן סירה

i like shivuk

45+, רעיה, אם, וורקוהולית. בעלת עסק עצמאי לייעוץ עסקי - אסטרטגי ושיווקי, לאנשים שהם בעצמם בעלי עסק עצמאי, ושעושים הכל לבד בעסק שלהם. לאנשים כאלו אני קוראת One Man Biz. מרצה בלהב (אונ' ת''א), אונ' אריאל, מעו''ף, מ.ט.י,... +עוד

45+, רעיה, אם, וורקוהולית. בעלת עסק עצמאי לייעוץ עסקי - אסטרטגי ושיווקי, לאנשים שהם בעצמם בעלי עסק עצמאי, ושעושים הכל לבד בעסק שלהם. לאנשים כאלו אני קוראת One Man Biz. מרצה בלהב (אונ' ת''א), אונ' אריאל, מעו''ף, מ.ט.י, מכללות וארגונים. בעלת תואר MBA במינהל עסקים, ובעלת תעודת דירקטור. ילידת מלאבס. מוכשרת כמו שד. חכמה. ביקורתית. מה עוד? על כל השאר תקראו בבלוג... :-)

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מאוגוסט 2011

בפעולת הגזירה יש משהו סופי. זו פעולת אל חזור. נייר שנגזר לעולם לא יהיה שלם. הנה סיפור שלי על מספריים. ובסוף יש לי גם מתנה קטנה בשבילכם …

30/07/2016

לפני כמה שנים היה קמפיין של קפה נמס עלית בו ילד גזר לאמא שלו לב מהווילון…  זוכרים?
אתמול ראיתי בפייסבוק שהבן של אפרת (אמנית שיוצרת דברים יוצאי דופן מנייר, ששווה להכיר) גזר לה את הכרטיסים שהכינה…
והיא התוודתה שהיא גזרה לאמא שלה חולצה כי היה בה ”יהלום” יפה…
כל אלו העלו אצלי זכרון שלי גוזרת…  סיפור שהיה, כך היה:

אבא שלי היה רופא. כל שנה היה נוסע להרצות או להשתתף בכנס רופאים, או בהלסינקי או בסורנטו.
לחלק מהנסיעות אימי הצטרפה. ואני כמובן חיכיתי למתנות.

צריך לזכור, שמדובר בישראל של שנות ה-70. בימים בהם במכולת היה רק שוקולד פרה של עלית (באריזה צהובה), הטובלרון נחשב שוקולד פרימיום עם ריח חזק של חו”ל. העובדה שאנשים נסעו לחו”ל לא היתה כל כך מובנת מאליה. ובגדים מחו”ל היו אחד הדברים הכי שווים שיש.

פעם אחת, כשהייתי בגן חובה, כלומר בטח הייתי בת שש לערך, אמא ואבא חזרו מאיטליה עם שמלת כיווצים לבנה פרחונית חגיגית ומהממת. לפחות לדעתה של אימי.
כי אני גם בגן חובה כבר העדפתי בגדים של בנים (הסיפור הוזכר כבר בעבר, כאן). עם זאת, במקרה זה, אמא צדקה. השמלה הזו, גם אותי הצליחה לרגש. או בגלל שהיתה באמת שווה, או בגלל שזו היתה המתנה שאמא הביאה מחו”ל.

כמו שאתם מבינים, בכל פעם שההורים חזרו מחו”ל, היתה חגיגה. היינו נוסעים כולנו לנתב”ג. נדבקים אל חלון הזכוכית יחד עם כל עמישראל, באולם מקבלי הפנים, מחכים לזהות את ההורים. אחרי שנים זה התחלף בהמתנה מחוץ לאולם, לאורך הסורגים שהפרידו בין מקבלי הפנים לבין הנוסעים שנחתו. סבתא חנה נהגה לשאול את אחד מהנוסעים החוזרים מהיכן הגיעו, ובאיזו טיסה, כדי לדעת אם המטוס של ההורים כבר החל לשחרר נוסעים ומטען.
משם, עם ההורים, בצפיפות ביחד באוטו, אוטו שבו עוד לא היו חגורות בטיחות מאחור, לא היה מזגן, היו נוסעים עם חלונות פתוחים, ואבא היה מעשן בו, נסענו הביתה לפתח תקווה.
היינו מגיעים הביתה, מדליקים אורות בכל החדרים, ההורים הכניסו את המזוודות לחדר השינה, פתחו אותן על השטיח הכחול מקיר לקיר, והחלו לחלק את הדברים היפים שקנו לנו בחו”ל.

רק אני לבד - המתנה לנוסעים השבים מחו''ל בנתב

המתנה לנוסעים השבים מחו”ל בנתב”ג של שנות ה-70 – מקור התמונה: http://goo.gl/dfhpql

.

כשאמא הוציאה את השמלה החדשה שלי מהמזוודה רצתי לחדרי למדוד אותה. בחלקה העליון היתה עשויה כיווצים, כמו שמוכר לנו משנות ה-70. ומהמותן ומטה נפתחה לשמלת פעמון מסתובבת.

אז מדדתי אותה.
אבל התווית בגב גירדה לי. לאללה.
ברור שתגרד. איך לא? לא רק שהיתה גדולה, וחצי מודפסת חצי רקומה. אלא שכל בגד שאמא קנתה לי בחיי, עבר גזירה של כל החוטים, התוויות, האטיקטים, השוונצים, וכל דבר בולט אחר. הייתי סוג של מפונקת… אז ככה פתאום להרגיש על גופי תווית? ברור שזה היה חדש עבורי, ובלתי נסבל…
אבל
לא רציתי להוריד את השמלה החדשה שקיבלתי במתנה.
ולא היתה לי סבלנות לחכות שאמא תקח מהמגירה באמבטיה את ה”מספרניים” הרי הן המספריים לציפורניים. או שתוציא מהחדר של אחי את ערכת התפירה, ומשם את המספריים הטובות לבד, ותגזור את התווית.
לא הסכמתי לחכות.
לא אמרתי דבר לאיש.
אני יכולה לבד, האמנתי.
אני לבד!!
אז תפסתי זוג מספריים. מספריים שעד היום יש לי אותן. את הזוג הספציפי הזה. מספריים טובות כאלו כבר לא עושים היום.
ובעודי לובשת את השמלה… כן כן, השמלה היתה עלי, על גופי.
שלחתי שתי ידיים לאחור.
בגן חובה הייתי. בת 6 במקסימום… כן?
ביד אחת תפסתי את האטיקט השורר
וביד השנייה, עם המספריים ג-זרתי אותו, שלא יעצבן אותי!
כך הסתבר באופן חד משמעי, שאין לי עיניים בגב, וגם לא היו לי אצבעות ספייר למשש ולבדוק אם אני גוזרת בדיוק במקום הנכון
וכך…

גזרתי את התווית ביחד עם הבד של השמלה.

רק אני לבד - המספריים שלי מהילדות

אמא שלי לא ידעה מה לעשות קודם. להיבהל. לצחוק. להיחנק. לצעוק. להעניש. או פשוט להשתגע.
השמלה הורדה אחר כבוד, ועברה תיקון של תופרת, כדי שאוכל ללבוש אותה בלי קרעים.

אבל אני עדיין משוכנעת שאני יכולה הכל לבד.
ואני עדיין מעדיפה מכנסיים על פני שמלה.
ואני כבר בכלל לא סובלת מאטיקטים. ולכן למעשה אני גם לא מסירה אותם יותר.

והנה אני והשמלה והאופניים. עדיין עם גלגלי עזר.

רק אני לבד - אני והשמלה שגזרתי במו ידי

.

אז לסיום הסיפור על המספריים שלי ומה שעשיתי איתם אני מעניקה לכם מתנה קטנה… קבלו את הסוד איך לנצח במשחק ”אבן, נייר ומספריים”.
ורק תזכרו, שמספריים, כשהן גוזרות, זה מהלך די סופני… ;-)

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של מיכל שרגיל בן סירה

תצוגה מקדימה

אין לכם מושג מה זה להיות אשה בעלת עסק עצמאי!

אני משלמת לביטוח לאומי כל שנה סכום שמגיע לכ-10,000 ₪ בשנה. גם עבור כל אישה שכירה מקבל הביטוח הלאומי סכום דומה, אלא שמשכר העובדת יורד רק סכום של כ-250 ₪ לחודש (3,000 ש"ח לשנה), ואת היתרה משלם המעביד. אז או.קיי. שילמתי את הסכום המטורף...

תצוגה מקדימה

ההיסטוריה שלי - חת'כת היסטוריה

אמא שלי, בלהה,  בת לחנה ושמואל, ואחות לצביה. נולדה וגדלה כאמור, בחלם. וביום הזה, בו החלה הפלישה של גרמניה לפולין, סבא שמואל הבין בחוכמתו ורגישותו ששום דבר טוב לא ייצמח במקום הזה. והחליט לברוח. סבא הזמין עגלון עם עגלה...

תצוגה מקדימה

מה זה קרוספיט... בשבילי? משפחה!

בשנת 2014 המשפחה הקטנה שלי קיבלה מתנה ענקית!!  פוסט חדש שתופס שתי ציפורים במכה: כבר מזמן רציתי לכתוב על הקרוספיט וביחד עם יום המשפחה זה ממש עיתוי מושלם. איך הכל התחיל? יום...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה