הבלוג של מיכל שרגיל בן סירה

i like shivuk

45+, רעיה, אם, וורקוהולית. בעלת עסק עצמאי לייעוץ עסקי - אסטרטגי ושיווקי, לאנשים שהם בעצמם בעלי עסק עצמאי, ושעושים הכל לבד בעסק שלהם. לאנשים כאלו אני קוראת One Man Biz. מרצה בלהב (אונ' ת''א), אונ' אריאל, מעו''ף, מ.ט.י,... +עוד

45+, רעיה, אם, וורקוהולית. בעלת עסק עצמאי לייעוץ עסקי - אסטרטגי ושיווקי, לאנשים שהם בעצמם בעלי עסק עצמאי, ושעושים הכל לבד בעסק שלהם. לאנשים כאלו אני קוראת One Man Biz. מרצה בלהב (אונ' ת''א), אונ' אריאל, מעו''ף, מ.ט.י, מכללות וארגונים. רכזית אזורית של מספר קבוצות שלבעלי עסקים (נטוורקינג). שופטת בתחרויות הבריסטה (ברמנים של קפה) בישראל כבר שנים ברציפות. בוגרת בית הספר לשיווק מספר אחד בארץ (קבוצת שטראוס). בעלת תואר MBA במינהל עסקים, ובעלת תעודת דירקטור. ילידת מלאבס. מוכשרת כמו שד. חכמה. ביקורתית. מה עוד? על כל השאר תקראו בבלוג... :-)

עדכונים:

פוסטים: 57

עוקבים: 20

החל מאוגוסט 2011

אחד השיעורים החשובים שלמדתי השבוע בסשן הצילומים של אופנת PIPA, הוא שדוגמנית טובה-באמת צריכה להיות מאד-מאד מוכשרת ולא רק בעלת נתונים גופניים משובחים. כי זה מאד-מאד קשה לשדר הנאה ורגש כשאת נמצאת בסיטואציה כל כך לא נוחה.

איך הגעתי למסקנה הזו? המשיכו לקרוא…

אני אוהבת את סלונה! ולא רק בגלל שזו הפלטפורמה של הבלוג שלי.
אני בלוגרית מוצהרת משנת 2007, אז פתחתי את הבלוג הראשון שלי בקפה דה מרקר. וגם זה לא היה הבלוג הראשון שלי, כי את הפוסט הראשון שלי פרסמתי באינטרנט בדף HTML שהקמתי לעצמי בשנת 1997 !!

אז למה אני פריקית של סלונה? כי חוץ מפלטפורמה נהדרת, וטראפיק גדול של קוראות וקוראים, בסלונה יש קהילה מדהימה של בלוגריות שאני באופן אישי נהנית ממנה מאד. יש לי שם חברות, למידה, העשרה, מתכוני אוכל משובחים(!) וכייף גדול (רוצות גם? דברו איתי!)

והנה לפני כשבועיים קראתי את ההודעה הזו שהתפרסמה לקהילת הבלוגריות בסלונה:

“…פרוייקט הכתיבה המשותף הבא שלנו יעסוק בדימוי גוף נשי חיובי.
הבלוגריות המעוניינות להשתתף יצולמו ע”י צלם מקצועי, כולל איפור, עיצוב שיער ושימוש בבגדי הסטודיו של מיכל – אופנת pipa…”

כשסלונה מציעה, וכשאני יכולה, אני תמיד נרשמת. זה תמיד כייף לחוות דברים חדשים, לפגוש בלוגריות שעוד לא פגשתי. להתנסות. וגם לקבל השראה לכתיבת פוסט חדש.   לא שנושא דימוי הגוף סגור אצלי. הייתי שמחה להשיל כמה קילוגרמים, ולרדת ממידת מכנסים 42 למידה 40. אבל זה תיאורטי בלבד אני לא עושה בשביל זה משהו קונקרטי (רגע, תנו לי רגע לקחת מהארון שתי קוביות שוקולד נוספות, אני כבר חוזרת…)

מה אכפת לי? דימוי גוף כן או לא. יהיה כייף ומעניין. נרשמתי.

ביום שלישי שעבר הגעתי לשואו רום של אופנת PIPA ברעננה (מול ‘רמי לוי’) במצב רוח מרומם, אחרי יום משובח במיוחד, מלא בהתרגשויות וחוויות חיוביות.
הייתי הדוגמנית האחרונה… והעייפות של כל הצוות הורגשה היטב כבר בכניסה, אז בחרתי לעשות לכולם חיים קלים ולא לצייץ.

א’) יש האומרים לדוגמנית ‘תהיי יפה ותשתקי’.  (איכסה!)

ב’) רציתי התנסות חדשה אז החלטתי לזרום, ולא לומר מה אני אוהבת, או מה אני מעדיפה, אלא לשחרר ולהתנסות, באמונה שייצא טוב.

מיכל הראל הבעלים נתנה לי מכנסיים שחורות צמודות דמויות עור, גופיה שחורה ומעל חולצה שחורה שקופה.

התלבשתי.

בחרנו איזה מהנעליים שהבאתי עימי יתאימו לצילומים, החלטנו שאשאר עם התכשיטים שהיו עלי כל היום, כי הם מיוחדים ומתאימים, וחיכיתי.
בזמן שחיכיתי נפלה בחלקי ההזדמנות הענקית לטעום את המעמולים האלוהיים של אלונה זוהר (שאפילו חיים כהן התרגש מהם – כאן)

קשה להיות דוגמנית - המעמול של אלונה זוהר בהמתנה לאיפור וצילום

וחיכיתי.

קשה להיות דוגמנית - ממתינה

האמת, שידעתי שהיום הגדוש והחווייתי שהיה לי היום לא יסתיים כאן, ועלי עוד להספיק לעבור לאסוף אישור רפואי בתל אביב, ולהגיע בזמן הביתה גם כדי להספיק להסניף קצת משפחה, וגם לאפשר לפיני לצאת לאימון קרוספיט. אבל חיכיתי.

כשהתפנתה המאפרת ואיפרה אותי, הרגשתי שהאיפור מנג’ס לי. אני לא חובבת טיפולים קוסמטיים. זה לא פינוק עבורי. אין לי סבלנות לזה. כלומר, אני כן אוהבת את התוצאה המוגמרת, אבל אין לי סבלנות להתקשקשות הנדרשת בדרך….
אז אחרי ששוב ושוב מברשת האיפור טופפה על פני אמרתי למאפרת: ‘אני מצטערת, אין לי יותר מדי סבלנות לאיפורים. גם לקוסמטיקאית אני לא הולכת‘.
ובעודי אומרת את זה הרגשתי ‘לא בסדר’. כי אנחנו הנשים אמורות ללכת לקוסמטיקאיות וליהנות מזה… זה חלק מהדיל של חיינו.
והנה הגיע הגילוי הראשון של אותו יום: המאפרת אמרה לי שהיא רואה המון נשים והרבה עור פנים, והניסיון שלה מלמד שנשים שלא הולכות לקוסמטיקאיות ולא מניחות קרמים על הפנים על בסיס יומיומי קבוע דווקא להן יש עור פנים מצויין. ”הנה. תראי כמה מעט מייקאפ שמתי לך. ממש לא היה צריך”. איזה כייף. מחמאות זה תמיד נעים. בעיקר כשהן מפתיעות ולא צפויות.

ועוד מחמאה אחת קיבלתי  ממנה בשמחה כשאמרה שהגבות שלי מושלמות!!!

יששש!  איזה כייף. ‘אני מאד גאה בהן‘ עניתי לה.

אח”כ עברנו למחסן שם מול מראה התיישבתי לסידור השיער. לא אהבתי את השיער שלי במראה, אבל החלטתי לזרום. אז לא אמרתי דבר. חשבתי להרטיב אותו מעט. וגם לשים איזו קשת שתרים אותו קצת, אבל החלטנו קודם (אני ועצמי) שאני לא מתערבת בתהליך, ומנסה לראות איך זה נראה כשמישהו אחר מחליט מה נכון, מה יפה ומה מתאים. אז לא אמרתי כלום.

קשה להיות דוגמנית - מסדרת שיער

ובסוף הרגע הגיע, נעמדתי מול הצלם וחיכיתי להוראות.

אני לא מאלו שנרתעות מעדשת מצלמה שמכוונת ישירות אלי. להיפך. בד”כ כשעדשה מכוונת אלי אני מבסוטה. נהנית מזה. למה?  כי ברוב המקרים אני נהנית מהתוצאה.
אני פוטוגנית!

אני אפילו יכולה לומר שברוב המקרים אני אוהבת את מיכל שמשתקפת בתמונות יותר מאשר את מיכל שמשתקפת במראה.
ולכן מה שהצלם אביטל אמר, אני עשיתי. או לפחות ניסיתי לעשות. בכל זאת אני לא דוגמנית מיומנת. ולא הרגשתי נוח. בסטודיו, בבגדים, באיפור, עם השיער. לא הרגשתי נוח.

וכשאת לא מרגישה בנוח, ואין עם מי לדבר, ואין אווירה משוחררת איך אתה יכולה להעביר במבט מסר? מסר של שמחה? או פינוק? או כייף? או עוצמה?  או קבלה עצמית. או זקיפות קומה?

כל מה שיש לך לתת במבט זה ‘אני לא שייכת לפה’.

גם התוצאות שהראה לי אביטל במצלמה לא הבריקו בעיני אבל זרמתי. מה שמיכל ואביטל מחליטים אני זורמת.

זאת היתה הפעם הראשונה שהבנתי למה הרבה דוגמניות הופכות לשחקניות. כדי להעביר רגש ומסר בצילום את חייבת להיכנס לדמות. גם אם הדמות שנשקפת במראה לא מזכירה את מי שאת כהוא זה. מה שמצופה ממך זה לספק את הסחורה. לייצר בצילום את מה שביקש הצלם או המעצב. אני במשימה הזו לא הצלחתי. מה שהרגשתי זה מה שרואים עלי.
הבנתי לראשונה כמה קשה להיות דוגמנית. והבנתי שדוגמנית טובה היא באמת אשה מוכשרת ביכולת שלה להתגבר על כל האי נוחות ולרגש במבט!!

בתום הסשן החלפתי בחזרה לבגדים שלי, נשמתי לרווחה נפרדתי לשלום ויצאתי.

אחרי כמה ימים הגיעו התמונות. ואם לומר ת’אמת… התבאסתי. מאד לא אהבתי את עצמי בתמונות האלו. הרגשתי שזו פשוט לא אני בתמונות.

החלטתי לעשות תרגיל. לקחתי את אחת התמונות שקיבלתי במייל, לידה הצבתי תמונה נוספת שלי (שצילמה הצלמת שירה וייס), שיגרתי את שתיהן לקהילה של חברותי הבלוגריות  וכתבתי:

“מצרפת שתי תמונות שלי. שתיהן אני. שתיהן עם תלתלים. עגילי זהב, משקפיים צהובים, איפור, צילום סטודיו, ועליונית שחורה.
איזו תמונה טובה יותר??

אל תענו. אני יודעת את התשובה.  סתם רציתי לשתף אתכן…
משמאל – זו אני. הפוטוגנית
מימין – מישהי. אני לא מכירה אותה… ”

קשה להיות דוגמנית - ימין ושמאל

מימין: אביטל ל-PIPA fashion משמאל: שירה וייס צלמת ‘מצלמת מהבטן’


וחברותי החכמות ענו:
-  ”מימין את נראית עצובה”
-  ”את יותר את בשמאלית.”
-  ”בשמאלית זו פשוט את. נינוחה, קורנת ושלמה עם עצמך”
-  ”את זו את בשתי התמונות. חדי העין יבחינו שבשמאלית החיוך שלך אמיתי. וגם המחשוף יותר מחמיא”  :-)
-  ”דווקא את זאת שאת לא מכירה, זה טוב לפעמים להכיר”

זה עזר לי. זה הרגיע אותי. זה איפשר לי לשחרר את התמונות שהגיעו במייל בלי להרגיש שמשהו לא בסדר.
זו אני וזו אני. כך וגם כך.
וכמו שכתבה לי אחת החברות: “זו ההזדמנות לדבר על כמה שהתאמת בגד נכון או איפור או אפילו תאורה מחמיאה, אלו דברים שיכולים לחולל פלאים לתוצאה, ובעיקר להעלות את רמת הדימוי העצמי.”

קשה להיות דוגמנית - מיכל לבושה באופנת pipa

אז תודה שוב סלונה
על ההזדמנות להתוודע לאופנת Pipa
על יום הצילומים
על הקהילה המדהימה שיצרתן
ותודה לנשים החכמות בקהילה, שפותחות את ליבן, מקשיבות, ונותנות כל אחת את הזווית הייחודית לה ביושר ובאהבה גדולה.

תודה.

נו? ועכשיו אתם?
איזה תמונה אהבתם יותר? זו שמימין או זו שמשמאל??  ;-)

נ.ב. חשוב, כמעט שכחתי

החודש הוא חודש המודעות לסרטן השד. ואי אפשר להעלות פוסט על דימוי הגוף שלי כאשה בעיתוי הזה בלי להתייחס לנושא.  אז ככה:

  1. איזה מזל שמידת ה-top שלי גדולה בשני מספרים ממידת המכנסיים
    זה הרי כל כך לא מובן מאליו.
  2. מעדיפה להדחיק את החודש הזה, ולא לעסוק בו באופן ישיר כי יש לי יותר מדי מוות מסרטן סביבי. קרוב. קרוב מאד. אז בכל הנוגע לגנטיקה שלי… אני ‘מסודרת’ מכל הצדדים. זו הסיבה שמיד אחרי החגים יש לי את התור הקבוע שלי לממוגרפיה, אולטרסאונד ובדיקה ידנית. אחת לשנה אני עושה את הבדיקה המקיפה הזו במכון רביד. על המכון הזה כבר כתבתי בעבר כאן… כי זה מקום מופלא ונדיר בהבנה שלו אותי!

מאחלת רק בריאות לכולנו!
וגם קצת איחולים לחמלה, אהבה ולקבלה עצמית ללא שיפוט.

עוד מהבלוג של מיכל שרגיל בן סירה

תצוגה מקדימה

אין לכם מושג מה זה להיות אשה בעלת עסק עצמאי!

אני משלמת לביטוח לאומי כל שנה סכום שמגיע לכ-10,000 ₪ בשנה. גם עבור כל אישה שכירה מקבל הביטוח הלאומי סכום דומה, אלא שמשכר העובדת יורד רק סכום של כ-250 ₪ לחודש (3,000 ש"ח לשנה), ואת היתרה משלם המעביד. אז או.קיי. שילמתי את הסכום המטורף...

תצוגה מקדימה

ההיסטוריה שלי - חת'כת היסטוריה

אמא שלי, בלהה,  בת לחנה ושמואל, ואחות לצביה. נולדה וגדלה כאמור, בחלם. וביום הזה, בו החלה הפלישה של גרמניה לפולין, סבא שמואל הבין בחוכמתו ורגישותו ששום דבר טוב לא ייצמח במקום הזה. והחליט לברוח. סבא הזמין עגלון עם עגלה...

תצוגה מקדימה

מה זה קרוספיט... בשבילי? משפחה!

בשנת 2014 המשפחה הקטנה שלי קיבלה מתנה ענקית!!  פוסט חדש שתופס שתי ציפורים במכה: כבר מזמן רציתי לכתוב על הקרוספיט וביחד עם יום המשפחה זה ממש עיתוי מושלם. איך הכל התחיל? יום...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה