הבלוג של מיכל שרגיל בן סירה

i like shivuk

45+, רעיה, אם, וורקוהולית. בעלת עסק עצמאי לייעוץ עסקי - אסטרטגי ושיווקי, לאנשים שהם בעצמם בעלי עסק עצמאי, ושעושים הכל לבד בעסק שלהם. לאנשים כאלו אני קוראת One Man Biz. מרצה בלהב (אונ' ת''א), אונ' אריאל, מעו''ף, מ.ט.י,... +עוד

45+, רעיה, אם, וורקוהולית. בעלת עסק עצמאי לייעוץ עסקי - אסטרטגי ושיווקי, לאנשים שהם בעצמם בעלי עסק עצמאי, ושעושים הכל לבד בעסק שלהם. לאנשים כאלו אני קוראת One Man Biz. מרצה בלהב (אונ' ת''א), אונ' אריאל, מעו''ף, מ.ט.י, מכללות וארגונים. בעלת תואר MBA במינהל עסקים, ובעלת תעודת דירקטור. ילידת מלאבס. מוכשרת כמו שד. חכמה. ביקורתית. מה עוד? על כל השאר תקראו בבלוג... :-)

עדכונים:

פוסטים: 60

החל מאוגוסט 2011

האמנית טל טנא צ’צ’קס אצרה ויצרה תערוכה נפלאה ביחד עם גיל ריבה שכל כולה צעצועים. והדיאלוג שבין שחור ולבן, נקי ומלוכלך, ישן מול חדש, מותר ואסור. התערוכה הזו זרקה אותי בשנייה שלושים שנים אחורה. אז למה טלי הרכיבה משקפיים בתיכון???

04/08/2018

“טל או טלי, איך באמת קוראים לה?” שאל אותי יהלי ביציאה מהתערוכה ‘צעצועיזם’.
“היא קוראת לעצמה טל. טל טנא-צ’צ’קס.
ואני מכירה אותה כ…טלי”, כך גימגמתי בתשובה.

כבר כמה שנים טובות שאני עוקבת אחריה דרך הרשתות החברתיות. ויוצאת מהמסך למפגשים מזדמנים.
הייתי בהשקה של המאוורר בכיכר רבין (עם אביטל שלמדה איתנו יחד)
נסעתי ליום ההולדת של מוזיאון ישראל, שם עשיתי סלפי עם עבודת היומולדת שלה.
הייתי בהרצאתה ‘בגיל 10 הרמתי פיל’  (עם חוה שגם למדה איתנו בכיתה).

מותר ואסור - קולאז

ולפני שנתיים וקצת, בפסח, כבר היה ממש חם ואני בהריון מתקדם, נסעתי עם יהלי לסטודיו שלה במעברות, וביחד הכנו מראה שמחה, כלומר עיצבנו את מסגרתה העגולה. ומסגרתה? כל כולה צעצועיזם!

מותר אסור - המראה השמחה שלנו

בדרך לשיח הגלריה היום, נאמתי ליהלי על אמנות מודרנית, על Ready Made, על איך סבתא מתייחסת לאמנות מודרנית, ואיך אנחנו.
האם אמנות נמדדת ביפה / לא יפה?
האם אפשר לקחת משהו ישן ומלוכלך ולהכניסו לקודש הקודשים – גלריה של מוזיאון?
על מרסל דושאן והאסלה שלו (שנקראת ‘המזרקה’ משנת 1917))
little did I know, שבקיר ‘שחור לבן’ של גיל ריבה יש ריבוי של אסלות, כחלק מסיפור המזרקה הפרטית שלו…
אז האם אפשר לקחת משהו מלוכלך ברעיון, במסר או בפועל, למסגר אותו להכניס אותו לגלריה?

השאלה הזו בדיוק נבחנת בקומה השנייה של גלריה מאירוב בחולון.
הקיר ‘שחור לבן’ של גיל ניצב מול הקיר של טלי.
גיל עיצב קיר שברובו פריטים חדשים. דנדשים. נקיים ומבריקים. וגם אם הם היו בשימוש קודם, הם חד משמעית לא נאספו מהזבל.
הקיר שטל עיצבה, קיר גאוני, שכל כולו ג’אנק. חפצים ושברי צעצועים שאנשים אמרו ‘אנחנו לא רוצים בהם יותר. אנחנו לא צריכים אותם. הם לא יפים בעינינו יותר, אין לנו עניין בהם’ והשליכו אותם.
וטל? היא ליקטה אותם מתוך פחים, בפינות הרחוב, בשווקי פשפשים, או קיבלה מחברים. וכשהגיעו אליה לסטודיו היו כולם מעופשים, מאובקים וחבוטים. והיא חיבקה אותם. אהבה אותם. היא מוצאת בהם חן, אנושיות ופוטנציאל. היא מרכיבה מהם סיפור, יצירה שמקומה בגלריית המוזיאון, בגאון!
כי היא גאון.

מותר ואסור - הקיר של טל

ובתוך כל הבדיקה הזו של דבר אל מול דבר, של מותר ואסור
הלכתי לאלבום התמונות מהתיכון. ראיתי אותי בתלבושת אחידה ואת טלי בלעדיה.
ונזכרתי בעוד משהו מהתיכון.
שתינו למדנו בכיתת גרפיקה, בבית ספר שהשתייך לרשת עמל. בניגוד לבתי הספר של הרשת שהיו ממוצבים גבוה כי לימדו מדעים וטכנולוגיה, כולל לימודים מתקדמים לתעודת הנדסאי, אנחנו למדנו בבית הספר בו למדו מכונאי הרכב. והתדמית של בית הספר הזה היתה מן הנמוכות בעיר.
הייתי צריכה לשכנע את אבי בשיחות שהתקיימו במרפאתו, שזה בסדר שביתו הצעירה תסיים י”ב שנים במוסד הזה, ושזה לא יכתים את כבוד המשפחה.
אני הייתי נערה כאילו מגניבה, מאד פעילה, ועם הרבה תחומי עניין. אבל בתכל’ס? מרובעת.
חוקים וכללים היו חשובים לי בנוקשות, הגמישות היתה ממני והלאה. החוקים היו ברורים לי מאד, אבל בדיעבד, חלקם היו ברורים רק לי. מסביבי למדו נערים ונערות שחיו אחרת ממני. בלי חוקים ובלי כללים, או עם חוקים וכללים שונים לגמרי. הם עישנו בחצר האחורית. הם החמיצו בכייף שיעורים. הם לא הכינו שיעורים. הם הגיעו בלי תלבושת אחידה. אני מעולם לא ניסיתי אף אחד מן הנ”ל.
(רק זייפתי את חתימותיהם של הורי על אישורי היעדרות / איחור… גם לי יש את הגבולות שלי ;-) )

יום אחד, הגיעה טלי לבית הספר כשהיא מרכיבה משקפיים, לכאורה משקפי ראייה. לא משקפי צעצוע או שעשוע. לא משקפי שמש. You know, מסגרת פלסטיק שחורה ועדשות.
כולנו התפלאנו, לא היה זכור לנו שהיא סבלה מכאבי ראש, או התקשתה לקרוא משהו מהלוח לפני כן.  ואכן, הסתבר שהמשקפיים היו רק קישוט. העדשות שהורכבו במסגרת היו ניטרליות. סתמיות.
היא רכשה משקפיים רק כדי שהיא תוכל לומר שהיא מרכיבה משקפיים.
הייתי משוכנעת שזו אופנה.  כי היו עוד נערות בכיתה שהגיעו גם הן עם זוג משקפיים במסגרת פלסטיק שחורה, והן לא היו זקוקות למרשם…
אני לא הבנתי באופנה, ולא חשבתי שלהיכנע לתכתיביה זה נכון וערכי. ולכן, לא לבשתי בהכרח את מה שכולם לבשו, או במילים אחרות לי לא היה ג’ינס ליוויס 501!
היו לי חולצות שהיו עשויות מציפיות לבנות ורקומות של כריות, שרכשתי בשוק הפשפשים.
וחולצות בית ספר כמתחייב בנוהל, שרקמתי עליהן להנאתי כדי לייצר את הפרסונליזציה ולבטא את היצירתיות שבי.
בקיצור, טלי, ועוד בנות בכיתה, החלו להגיע עם מסגרת משקפיים שחורה, עם עדשות ללא מספר.
איך יכולנו לדעת, שעשרים או שלושים שנה אחרי שתינו נהייה עם משקפיים, כי הגיל יעשה את שלו?

מותר ואסור - משקפיים

היום, כשסיפרתי לביתה של טלי על המשקפיים השחורות האלו מהתיכון,
טלי אמרה: “זו לא היתה אופנה. רציתי להיראות חכמה”.

את חכמה טלי. שמעתי אותך היום מדברת. על נוף ילדותך. על גינת יד לבנים כשמצד אחד מוזיאון האדם, ומצד שני הויטרינה עם שמות הנופלים של עירנו ביד לבנים, ואי אפשר היה להתחמק מהאישיות שלך, מהבינה והחוכמה. מהעומק והרגישות.
ראיתי אותך מתנהלת בשיתוף פעולה לצד יוצר נוסף, והרגשתי שאותו חיבוק שאת מעניקה לצעצוע שבור, את מעניקה לאנשים. גם אלו שאני לא מבינה אותם, או לא מבינה איך לתקשר איתם, את חכמה ורגישה, את מוצאת אהבה בליבך ולכן מאפשרת הידברות ושיתוף פעולה.
כל הדברים האלו יחד, העין והיד, הראש והלב, חוויות עבר מעצבות וניסיון מצטבר, חוכמה וכשרון, כל אלו מתחברים בחיבורים הכל כך מיוחדים שהמוח שלך מייצר.
חיבורים שמאפשרים לך ליצור יצירות כמו ייאוש, ג’ירפה או חמסה-חמסה.

מותר ואסור - העבודות הגאוניות של טל

יא וולי, איזו מוכשרת שאת!

נ.ב. לטלי -
למוזיאון גוף האדם בפתח תקווה שהיה בשכנות לביתך, היתה לי כניסה חופשית, כי אבא שלי היה היועץ המדעי שלהם. טביעת האצבע שלו היתה מאד נוכחת שם, בהסברים כמו גם במוצגים. חוץ מהעוברים בפורמלין שהזכרת, היה שם גם נשל של נחש בפורמלין שאבי הביא משארם א-שייח, שם שימש בתפקיד מפקד הרפואה של מרחב שלמה.

עוד מהבלוג של מיכל שרגיל בן סירה

תצוגה מקדימה

אין לכם מושג מה זה להיות אשה בעלת עסק עצמאי!

אני משלמת לביטוח לאומי כל שנה סכום שמגיע לכ-10,000 ₪ בשנה. גם עבור כל אישה שכירה מקבל הביטוח הלאומי סכום דומה, אלא שמשכר העובדת יורד רק סכום של כ-250 ₪ לחודש (3,000 ש"ח לשנה), ואת היתרה משלם המעביד. אז או.קיי. שילמתי את הסכום המטורף...

תצוגה מקדימה

ההיסטוריה שלי - חת'כת היסטוריה

אמא שלי, בלהה,  בת לחנה ושמואל, ואחות לצביה. נולדה וגדלה כאמור, בחלם. וביום הזה, בו החלה הפלישה של גרמניה לפולין, סבא שמואל הבין בחוכמתו ורגישותו ששום דבר טוב לא ייצמח במקום הזה. והחליט לברוח. סבא הזמין עגלון עם עגלה...

תצוגה מקדימה

מה זה קרוספיט... בשבילי? משפחה!

בשנת 2014 המשפחה הקטנה שלי קיבלה מתנה ענקית!!  פוסט חדש שתופס שתי ציפורים במכה: כבר מזמן רציתי לכתוב על הקרוספיט וביחד עם יום המשפחה זה ממש עיתוי מושלם. איך הכל התחיל? יום...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה