הבלוג של ilanita

ilanita

הגיע הזמן שנכיר .... שמי אילנית ע חזקיה,אני בת 45, ממש נושקת ל-46. אני נשואה ואימא לשתי בנות - תאומות בנות עשר וחצי. אחת מתוקה מאוד, והשנייה , איך לומר , מתוקה אפילו קצת יותר. את הגושפנקה לכך קיבלנו לפני קצת יותר משנתיים. מאז... +עוד

הגיע הזמן שנכיר .... שמי אילנית ע חזקיה,אני בת 45, ממש נושקת ל-46. אני נשואה ואימא לשתי בנות - תאומות בנות עשר וחצי. אחת מתוקה מאוד, והשנייה , איך לומר , מתוקה אפילו קצת יותר. את הגושפנקה לכך קיבלנו לפני קצת יותר משנתיים. מאז נשברתי, כאבתי, כעסתי, חקרתי וצמחתי. עכשיו אני משתדלת למצוא את עצמי מחדש בתוך הכאוס הזה של חיי. מתגוררת במודיעין. עובדת כתומכת למידה בחינוך המיוחד. מרגישה מאוד מחוברת לבני הנוער אתם אני עובדת וחווה דרכם את נעוריי מזווית אחרת - בוגרת ופייסנית. אני לא אוכלת בשר ולא חלב. ככה הכי טוב לגוף שלי ואין לי שום כוונה לשכנע אתכם שכך נכון גם עבורכם.

עדכונים:

פוסטים: 10

החל ממאי 2014

לונה פארק 

כולם יודעים שמרגע שאנו הופכים להורים, מתווספות חרדות לחיינו. מי מאיתנו יותר ומי פחות, אך כולנו דואגים לשלום גוזלינו הפגיעים ומנסים לספק להם הגנה בכל רגע ורגע ביממה. לאט לאט, אנו משחררים את החבל ומאפשרים להם להתמודד עם אתגרים חדשים מתוך רצון לאפשר להם להתפתח כראוי והיות עצמאיים. הכול נעשה בהדרגה ותוך השגחה מתמדת.

אני מודה שאני אמא חרדתית . גני שעשועים תמיד סיפקו לי פחדים וחששות. פרידות היו מלוות בדאגה ובמועקה. חציית כבישים נתפשת בעיני כמשימה מסכנת חיים במיוחד, ועוד.

במהלך השנים הגנתי על הזאטוטיות שלי בחירוף נפש מפגעי העולם האורבים להן , ומה שגרם לי למצוקה קשה במיוחד – ממנו התרחקתי במודע.

ואז הופיעה הסוכרת. אוי, כמה פחדים חדשים שהיא הוסיפה לחיי.

אני זוכרת היטב, שיחה עם עובדת סוציאלית שהייתה חוליה אחת בשרשרת מטפלים ועזרים בהסתגלות למצב החדש, שהתקיימה ימים ספורים לאחר האיבחון.  היא הגיעה אלינו בעיצומו של משבר, אפשר לומר אפילו בימי האבל הראשונים שלי. האבל על אובדן הבריאות של המתוקה. בסוף השיחה היא שאלה אם יש איזשהו “שד” שהיינו רוצים לדבר עליו. משהו שמפחיד/מטריד אותנו באופן מיוחד.

ה”שד” שלי היו הלילות. מהם חרדתי יותר מכול. פחד מוות שיקרה לה משהו בלילה, כשהיא לא תחת השגחה. עוד לא הכרתי את התנהלות המחלה, ואיום גדול של אירוע היפוגליקמיה אשר עלול להוביל לאובדן הכרה, הטיל צל כבד על הלילות, החשוכים ממילא.

בשבועות הראשונים פשוט לא הלכתי לישון. הייתי יושבת על הספה בסלון, ממאנת להרדם ומקשיבה לכל רחש שעלה מחדרה. הפרדוכס הכי גדול היה שהפחד שיתק אותי כל כך שלא הייתי מסוגלת לגשת לבדוק מה מצבה.

בשנתיים הבאות אני מתמודדת עם מנעד חדש של רגשות שלא הכרתי קודם לכן. הרבה “שדים” נוספו.  בין היתר, קשה לי באופן מיוחד לאפשר לה לחזור מבית הספר הביתה ברגל, כמו כל ילדה בגילה, ומתעקשת להסיע אותה בעצמי. אירועים רבים של היפוגליקמיה בשעות הצהריים רק מחזקים את החשש וה”שד” צועק ומהדהד: היפוגליקמיה, היפוגליקמיה”!!!!!!!!!!!!!!

רק לפני כמה ימים נכנסה לאוטו בצהריים, צהובה ורועדת. רמת הסוכר ירדה ל- 23!!

ים, בריכה, פעילות גופנית מאומצת, טיולים שנתיים – אף אחד לא עוצר להקדיש להם מחשבה נוספת, ועבורי : “שדים”!!

והנה הגיע הנורא מכל: “לונה פארק”! פעילות כיתתית לסיום השנה!

אני משקשקת ומתפללת שהיא לא תרצה ללכת. כשהיא אומרת שהיא לא מעוניינת להשתתף, משום מה, קול זר מתוכי משכנע אותה להצטרף.  היא משתכנעת.

אני אומנם מכירה רקדנית, ספורטאית, שחיינית ונהג מרוצים אחד שיש להם סוכרת נעורים אבל בכדי לא להעביר אליה את חרדותי אני שולחת אותה עם בן זוגי. כלל ראשון בהתמודדות עם חרדה – להתרחק מגורם החרדה.

4 שעות חולפות. אני מסתובבת בבית באי שקט. לא מתקשרת. מסלקת מחשבות טורדניות הלאה ממני וממלמלת ללא הרף מנטרות חיוביות. ה”שד” מוציא אפו ונדחק פנימה.

ואז היא מתקשרת. בקול צפצפני ונרגש מתארת, במהירות של 100 קמ”ש את חוויותיה, ואני מצליחה לשמוע מילים כמו פיראט, אנקונדה, תמנון, קרוסלת הוליווד ועוד. “התקשרתי לשאול כמה פחמימות יש ב”פרצל” היא מוסיפה. בחיוך כבוש אני עונה : “45″,  נושכת שפתיים, מתאמצת ובמתכוון איני שואלת אם היה לה “היפו”.

קברנו עוד “שד”!

עוד מהבלוג של ilanita

כפות רגליים, שיער צבוע ורוד ומה שבניהם

"אני רוצה לצלם לך את כפות הרגליים". קול מוכר עד כאב מתקרב לעברי בעודי יושבת מאחורי דלפק המכירות סופרת את מספר מיטות הפוטון אותן מכרתי באותו החודש ומחשבת לעצמי את הבונוס שאקבל. מרימה מבט נדהם וליבי מחסיר פעימה כשהוא חוזר...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

לפחות 10 דקירות ביום

טוב, תקשיבו, עכשיו אני ממש עצבנית. נתן זהבי נזיר בודהיסטי לעומתי. עוד אחד שאומר לי : "סכרת נעורים? אההה... יש לה את הדבר הזה כאן וחיים עם זה רגיל". ואני מתפוצצת. "הדבר הזה כאן" זו משאבת אינסולין. אז לא , לא חיים עם זה...

תגובות

פורסם לפני 5 years

ל"ג בעומר הפרטי שלי

לכל חג זיכרון משלו. כל חג נושא עמו התמודדות חדשה, ראשונית. כמו גם טיול, פעילות מאומצת, לינה מחוץ לבית ועוד. ל"ג בעומר הראשון, 3 חודשים לאחר האבחון. כיתה ג' .המתוקה ואני בדרך למדורה כיתתית ושתינו שותקות, מלאות חששות. מגיעות...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה