הבלוג של ilanab

ilanab

עדכונים:

פוסטים: 44

החל מאפריל 2018

פטל שם יאה להוצאה לאור שמלקטת סיפורים רבים ושונים וקושרת אותם יחדיו. הפרי אשכולות אשכולות שיוצרות יחידה אחת כשם שהנרטיבים יוצרים אסופה. טעם המילים כפטל, יותר חמצמץ מאשר מתוק, הפעם הפוקוס הוא על גברים בשלל צבעיהם. בואו לטעום.

27/04/2019

פטל סיפורים ועוד – גברים”
עורכת: אביבית משמרי
פטל הוצאת ספרים
העטיפה עושה רושם. על רקע שחור דרמטי מרחפת במְאֻזָּן סוכריית מקל/תרנגולת צהובה. מתחתיה זכר האלפא, התרנגול האדום, עומד ישר וזקוף ופניו קדימה. אין יותר מדי סוכר בסיפורים. יתכן שהסוכריות באות לסמל את הפעולה לשם כך נועדו, ליקוק. במקרה הזה, ליקוק הפצעים לאחר קרב.
פטל שם יאה להוצאה לאור שמלקטת סיפורים רבים ושונים וקושרת אותם יחדיו. הפרי אשכולות אשכולות שיוצרות יחידה אחת כשם שהנרטיבים יוצרים אסופה. טעם המילים כפטל, יותר חמצמץ מאשר מתוק, כמו החיים עצמם. בחרתי להדגיש ארבע אשכולות שנגעו בי במיוחד.
שועי רז משתף: “תובנה גברית בסיסית: אין דומה מי ששברו לו את הפנים למי שלא שברו לו את הפנים. תובנה שנייה: גבר ששברו לו את הפנים יעמיד פנים. כלומר, ישווה לעצמו ארשת של מי שמעולם לא שברו את פניו. זה כל כך חזק ובסיסי, שאדם צריך להקדיש לפחות מחצית מחייו כדי להסיר מעל פניו את הפרסונה של ‘אני בלתי מנוצח ובלתי שביר, ויד אדם לא שברה את עצמותיי ופיזרה לכל רוח.’ לעולם ישתדל גבר לעשות משהו, ולא להיאלץ לגמגם. הוא ישקר, הוא יוֹנֶה, הוא יעבור לעיר אחרת – העיקר שלא ירגישו בפניו השבורות. אם יגמגם, יעמדו על זה; ופתאום יִוָּדַע השבר לכול.”
כמה תיאטרליות. כמה לחץ. משקל כבד מנשוא. אני מודעת לטקסי חניכה ורִיטוּאָלים של מעבר, הצורך “ללכת מכות”, אם זה ברחוב או בזירת אגרוף. החובה לשאת נשק, להילחם עבור בית ומולדת. ועדיין, “נשים מנוגה וגברים ממאדים.” הבנתי כבר והבנתי שוב אך עדיין לא הצלחתי להכנס לתוך נעליו של הלך הרוח הגברי.
שועי רז ממשיך בהומור ואירוניה: “אני עצמי לא הרגתי אף אחד. אולי רק הצלתי. יכול להיות שזה קשור בכך ששברו את פניי. מה שבטוח, איש מסביי לא היה רווה נחת מכך שנעשיתי אינטלקטואל-כותב. נראה לי שהיה נוגע ללבם יותר לדעת ששברתי למישהו (שכמובן מגיע לו) לכל הפחות את האף; שבירת הפרצוף כולו הייתה זוכה ניקוד גבוה יותר.”
חוקר הפילוסופיה וההיסטוריה האינטלקטואלית, במאמר כואב, מוחה נגד אלימות כדרך חיים, בחברה ובממסד. מתאר את העול הכרוך בלהיות גבר גבר, בלעטות יום יום את מסיכת המאצ’יזמו. לכל אשר תלך, תשאיר מאחורייך שובל של טסטוסטרון. תתחקה אחר שחקנים הוליוודיים כמו גּוֹן וּוִין וקְלִיֶנְט אִיסְטְווּד, גברים סטואים, לא מרבים בדיבור. תקח כדוגמה את הַמַּרְלְבּוֹרוֹ מַן, סמל הגבריות, סיגריה משתלשלת מפיו, דוהר על סוסים, הרים ואיתני הטבע פרושים מאחוריו. (בסיפור “המגזין” של נמרוד שיין, המספר ואביו מפרים את השתיקה הרועמת. “כשהייתי מגיע לבקר היה לנו טקס קבוע. הייתי מתיישב מולו, וכשהשתיקה הגברית הפכה אידיוטית, היה בוחן אותי מול הגדרות שפתר כבר וידע את התשובה.”)
“תעודה”, סיפורה העצוב של חיה משב, מספר על אובדן התמימות. כדי לתפוס מרחק מהאירוע, המספרת מספרת על עצמה בגוף שלישי,הגוף הנסתר, זה שאינו משתתף פעיל בשיח: “היא לבשה סוודר ורוד, מעט קוצני, עליו ענדה את סיכת הדובי החדשה, קצת מעל החזה. אביה קרא לה. ביקש שתראה את הדובי לדודיה. הם ישבו בשורה על הספה הגדולה של סבתא… ובקצה הספה, בחיוך שחושף את שיניו המבריקות, אבא שלה… היא עברה מאחד לשני בגוף מתוח, כמו רקדנית, וכשהחזיקו בידיה ואמרו ‘תראי’ היא הבליטה את הדובי, מתרגשת מן העניין שגילו בה ובדובי שאהבה, מחייכת במבוכה. גם הם חייכו, ואמרו ‘ואוו’, לא אליה, גם לא אל הדובי, מבטם התייצב למטה ממנו. רק יזרח אמר, ‘טוב, הנה, חווה שלנו גדלה’.”
חווה ילדה עדיין, לבושה בורוד, אוהבת דובים. אך הסוודר שאמור להיות רך מרגיש קוצני, לא נעים. ואבא שחושף את שיניו המבריקות מעלה את דמותו של הזאב הטורף מתוך “כיפה אדומה”:
“סבתא, איזה שיניים גדולות יש לך!”
“זה כדי שאוכל לאכול אותך.”
ובאומרו זאת, הזאב הרשע התנפל על כיפה אדומה, ואכל את כולה.”
האבא יוזם אבל כל המשפחה לוקחת חלק באירוע המשפיל. גילוי העריות מתנהל בסלון, בפומבי, לא בחדרי חדרים. יושבים כולם בשורה על הספה כאילו היו בתיאטרון, צופים במופע. הילדה מסכנה מתרגשת מתשומת הלב הפתאומי שכנראה היא לא מקבלת בדרך כלל. מסתבר שלא היא העניין אלא התבגרותה המינית. בגידה של ממש. חוויה שורטת ומְכוֹנֵנת שתשאיר צלקת עמוקה.
עדנה שמש רוקמת סיפור אהבה יפהפה. נער ונערה יהודיים במדינה אירופאית ללא שם נפגשים ומתחברים אחד לשני. המלחמה והשואה קוטעים את אהבתם. הנער עולה ארצה, מתחתן ומקים משפחה. אך הרגשות שחש כלפי אהובתו לילי, יחד עם הסקרנות לגלות מה עלה בגורלה, מניעים אותו לנסות לאתר אותה. הוא מצליח. “את הדרך משביל החצץ ועד לדלת העץ, מתחת למשוכת גפן ירקרקת מוארת ומוצלת חליפות לכל אורכה, עשיתי ברחיפה חרישית בידי ארבעה מלאכים לבנים מרפרפים בכנפיהם, שכל אחד מהם אחז באחד מגפי, לבל אפול או לבל אתחרט ואשוב על עקבותיי. על המפתן שמטו אותי המלאכים כאילו הייתי שק של תפוחי אדמה ואני נאלצתי לנקוש בדלת בעצמי.”
“משוכת גפן ירקרקת”. משוכה, גם גדר חיה וגם המומנטום של המלאכים שמושכים אותו קדימה. דימוי של חופה. של הורים ומלאכים מלווים חתן וכלה. ואכן כמה פיסקאות לאחר מכן הגיבור נזכר בימי נעוריו עת הכיר את לילי לראשונה: “וככל שחלפו הימים הלך משהו שלא קראנו לו בשם ונטווה בינינו כארג דק, והשתרג סביבנו בעבותות רעננים.” (יופי של משפט זה. מיום ליום נבנה לו הקשר, תחילה אחז בהם בעדינות ואז התהדק, עטף עצמו סביבם חזק, כשורש עץ, אך נשאר רענן ווִיטָלִי) “על שמיכת צמר שפרשנו בלב היער, אפופים ניחוחות יער, ידענו זה את זה לראשונה, כמה חודשים אחרי שלילי הצמיחה לי אותה תפיחה בראשי.”
“עבותות רעננים.” בניו יורק, לפני יותר מדי שנים,  ביקרתי במוזיאון וראיתי מצגת שנחרטה בזיכרוני. צועדים בחושך לעבר מסך וידאו וככל שמתקרבים רואים עץ צעיר צומח ומצמיח עלים ופרחים. מגיעים לסוף המסלול וצועדים אחורה, עם הפנים עדיין למסך, וככל שמתרחקים מהעץ הוא גּוֹוֶעַ ומשיר מעליו עלי שלכת. כלומר העץ לעד חוזר חלילה וקם לתחיה. כלומר הזוג הנזכר לעיל שזורים זה בזו, ורעננים, אינם מאבדים את קסם נעוריהם. או שמא כן?
את “Sublime”, הסיפור הנעלה של אביגדור המאירי, קראתי שוב ושוב. התקופה, מלחמת העולם השנייה. המקום, שדה קרב. “ראתה שפחה בים מה שלא ראו נביאים.” נשים שולחות מכתבים לחיילים, לאהובי נפשם, בהם הן מתארות מוות אכזרי ביותר שיפול על יקיריהם. הנבואות אכן מתגשמות, אחת אחר השנייה. אלה סירנות מסוג אחר. הן לא צריכות, כמו אחיותיהן היווניות, לשאת קולן על פני המים כדי לפתות את הגברים למותם. פה הן מחסלות את הגברים בשלט רחוק.
אביגדור המאירי מתאר בעדינות אהבת גברים. “מביט אני באחד מאנשי, האינפאנטריסט גאבּוֹר בּאלקאני ומרגיש אליו אהבה כזו, שמעולם לא טעמתי את טעמה לגבי גבר. העלם הזה, כולו מלא אהדת נועם בשבילי, ובמקום לגלות לו את זה – אומר אני כל מיני מלים, מדבר בעקיפין, מפטפט – אך הוא מרגיש את אהבתי אליו. – למרות המלים שלי!”
הנה שוב אוסף פטל מוצלח ומגוון!  נכתב מנקודת מבטם של סופרים וסופרות על גברים ונשים בכל צבעי הקשת.

עוד מהבלוג של ilanab

תצוגה מקדימה

"אין זיכרון אחר" / כתב: רועי חסן

"אין זיכרון אחר" כתב: רועי חסן הוצאה לאור אחוזת בית ספרים ב"אין זכרון אחר" הכתיבה בסגנון זרם תודעתי (מבוקר כמובן). רועי חסן מתרווח מולנו על הספה בסלון,  חולץ סנדלים, יושב רגל על רגל, ומספר סיפורים בגובה העיניים ובלשון...

תגובות

פורסם לפני 12 months

שלום עולם!

ברוכים הבאים לבלוג החדש שלי!...

תגובות

פורסם לפני 1 year
תצוגה מקדימה

ממה עשוי התפוח? / שיחות בין עמוס עוז ושירה חדד

"?ממה עשוי התפוח" עמוס עוז עם שירה חדד הוצאת כתר ישר קופצים פה לעניינים. אחרי הקדמה קצרה מיד מגיחה השאלה הראשונה שמנוסחת יפה: "מה מניע את היד הכותבת שלך?" ההרגשה כאילו הצטרפנו למהלכה של שיחה. השואלת היא שירה חדד (שם משפחה...

תגובות

פורסם לפני 11 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה