שבת 17:00 סבתא הולכת קצת לנוח,
לא מספיקה למתוח את הרגלים, הוא מגיע קופץ על המיטה…
אומר לעצמו "רגע – אוי שכחתי להוריד נעלים" חולץ…
חוזר, קופץ עלי מוציא את חרב העץ מהנדן ומאיים עלי
ב.."הו… הא… תרימי ידיים" !
אחרי שכבר "נבהלתי" והרמתי ידיים של נכנעת,
הוא בחצי חיוך הניח את החרב, הוציא שני אקדחים מהחגורה שהייתה
על מותניו ושאל: "סבתא את תכיני לי פנקייק ?"
עם שוקולד מריר מומס עם חלב במיקרו וקצפת
ואני "מה פנקייק, מי פנקייק, רק נכנסתי לנוח…"
והוא סבתא נו בבקשה אני רעב לפנקייק"
"לא ! אני לא יכולה להכין"
"למה ?" כי אתה "מאיים" עלי עם שני אקדחים וחרב"
שוב חיוך עולה על פניו … "אז את מכינה לי"
"לא !
"למה?"
"כי לא נתת לי נשיקה" שוב הוא לוקח את החרב
מוריד את כובע הבוקרים מעל הראש ומסובב
אותו בסיבובים עד שהוא עף לתקרה…
שוב הוא יורד, עולה, קופץ, מקפיץ לי את הקישקע, נוחת
נותן נשיקה ואומר לי: "בואי נעשה מערה ונסתתר לאמא"
מביא את השמיכה מכסה אותי מכסה את עצמו זהו…
אין לי אוויר…
"עילי עוד רגע סבתא נחנקת במערה"
"את יכולה לפתוח פתח קטן לאוויר מהצד שאמא לא תראה"
"באמת ? תודה"
"עד מתי נשאר כאן במערה?"
"עד שאמא תבוא"
"ואם היא לא תבוא ?"
בזה הרגע… הוא יצא מהמערה נעל נעלים והלך… לאן?"
"אני הולך לראות את אמא".
בטח הולך לראות את אמא קשור לה לחבל הטבור…
"ומה עם הפנקייק ? "
אין קול ואין עונה עילי הולך לחפש את אמא שבקומה העליונה…"
זהו חשבתי אני הולכת לנוח, מצאתי את עצמי "במערב הפרוע"
הלכה המנוחה… סבתא קמה להכין פנקייק !
עילי ואמא חוזרים
"יווו… סבתא מזה הר של פנקייקים?"
יאמי יאמי אני זולל הכול.
עילי מלא בחיוכים מצא את אמא ומצא גם את הר הפנקייקים…
על מחבת הפנקיקים הכי קל מהר ויפה
הופכים לצד שני
מתחילים לשפד כך שומרים על חום הפנקייקים
זהו נגמר לוקלוקו הכול
נגמר… ישר למקלחת להוריד את סימני השוקולד ריבה ודבש
שלא תגידו שלא הזמנתי אתכם לטעום…