הבלוג של נשות חברת החשמל

iecwomen

יום האישה הבינלאומי: הנשים שעושות את חברת החשמל. חברת החשמל מציינת גם השנה את יום האישה הבינלאומי, והפעם בסימן הנשים שעושות את חברת החשמל – עובדות ומנהלות, במשרד ובשטח, במגוון תפקידים, מקצועות ותחומים ברחבי הארץ. במהלך... +עוד

יום האישה הבינלאומי: הנשים שעושות את חברת החשמל. חברת החשמל מציינת גם השנה את יום האישה הבינלאומי, והפעם בסימן הנשים שעושות את חברת החשמל – עובדות ומנהלות, במשרד ובשטח, במגוון תפקידים, מקצועות ותחומים ברחבי הארץ. במהלך השבועיים הקרובים, נעלה פה בבלוג 'נשות חברת החשמל', בלוגים אישיים של עובדות ומנהלות בחברת החשמל שבחרו לשתף אותנו במסלול הקריירה שלהן ועל הדרך גם מעניקות טיפים לנשים אחרות. 10 בלוגים, 10 סיפורים מלאי השראה של נשים שבחרו ללכת בדרך שלהן, בעוז ובאמונה. קריאה מהנה!

עדכונים:

פוסטים: 70

החל מדצמבר 2012

אריק, עובד מחוז ירושלים של חברת החשמל, ליווה את אשתו מרגע קבלת הבשורה ובמהלך כל הטיפולים. בעדות מרגשת הוא מספר על רגעי האימה, על הציפייה מחוץ לחדר הניתוח, על נשירות השיער, ההחלמה הקשה והמאבק הבלתי פוסק במהלך עשר שנים ב”מחלה ההיא”. “כל כאב שלה ליווה ומלווה אותי עד היום”. סרטן השד מנקודת המבט המאוד אישית של בן הזוג

22/10/2014


אריק, עובד מחוז ירושלים של חברת החשמל, ליווה את אשתו מרגע קבלת הבשורה ובמהלך כל הטיפולים. בעדות מרגשת הוא מספר על רגעי האימה, על הציפייה מחוץ לחדר הניתוח, על נשירות השיער, ההחלמה הקשה והמאבק הבלתי פוסק במהלך עשר שנים ב”מחלה ההיא”. “כל כאב שלה ליווה ומלווה אותי עד היום”. סרטן השד מנקודת המבט המאוד אישית של בן הזוג

אריק, מחוז ירושלים של חברת החשמל

(ביקש לשמור על עילום שמו המלא)

כל כאב שלה ליווה ומלווה אותי עד היום צילום: אתר freedigitalphotos.net

כל כאב שלה ליווה ומלווה אותי עד היום
צילום: אתר freedigitalphotos.net

לאשה שלי יש שני ימי זיכרון בשנה והם לא ימי הזיכרון של מדינת ישראל – ה-23 במאי וה- 21 ביוני –  יומיים שבהם בכל שנה היא בוכה, מבוהלת ולא נושמת.

23 במאי – השעה שש בבוקר והיא מעירה אותי מבוהלת, נמצא הגוש בזמן המקלחת. כאן מתחילה הסאגה שלנו כמשפחה, כזוג.

23 במאי – היום שבו בשעות אחר הצהריים “הובהלנו למרפאת כירורגיית שד. הרופא שקיבל אותנו נפל עלינו משמיים, היה נחמד ואמפטי, שאל שאלות, מישש ושלח אותנו לתחנה הבאה לממוגרפיה. שם נצפה הגוש .

עושים ביופסיה והחיים נעצרים להם.

מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הבית החדש, בר המצווה הראשון שלנו, האוטו החדש – הכל נדחק לצד. מחכים לתוצאות. שבוע מורט עצבים ואין לנו שמץ של מושג מה יתהפך עלינו. כשמודיעים שהגיעו התוצאות מזעיקים אותנו לבית החולים להיפגש עם הכירורג. בתוך תוכנו כבר הבנו על מה מדובר ולא רצינו להאמין. הרופא מסביר, הכל טכני ואין לנו זמן לבכות.

בזמן ההמתנה לניתוח, שנקבע לשבוע אחר כך, מתקשר הרופא, המלאך, ואומר שחלם עליה בלילה: “אני רוצה לדחות את הניתוח, יש לי תחושה לא טובה, בואו נעשה קודם MRI”, הוא אומר.

נראה אתכם מוצאים תור דחוף ל- MRI…

בבדיקה התברר תסריט האימה: שני גושים נוספים התחבאו וחייבים לכרות את כל השד לחלוטין. אני רק חושב מה היה קורה אילולא אותו חלום של הרופא. ככל הנראה היום כבר הייתי מדבר אתכם כאלמן…

שלושה שבועות אחרי, ב- 21 ביוני 2004, האישה שאיתי עוברת ניתוח כריתה מלאה, כשלצידנו מתרוצצת פלסטיקאית קטנטונת ומצחיקה. שבע שעות היא בפנים, בניתוח, ואני מחוסל. הילדים עוד לא יודעים על מה מדובר. שתיקה. דבר שהתברר כאסון מוחלט – לא מסתירים דברים כאלה מילדים ולא משנה מה גילם.

בבוקר שלאחר הניתוח דיברנו עם שני הגדולים שלנו, בני 13 ו– 10. (גדולים?!). הם כעסו: “מה אתם חושבים  שאנחנו מטומטמים?”… מסתבר שהם ידעו בדיוק על מה מדובר. בדיוק.

שבועיים אחרי, נפגשים עם הרופאה האונקולוגית  - האלוהים החדש שלנו, על פיה יישק דבר.

היא מסבירה לנו על סוג הסרטן ומה הפרוצדורה לטיפול בו. מסתבר, שהסרטן שהתגלה בגופה הוא אלים וצריך טיפול אגרסיבי. כימותרפיה. מילה חדשה נכנסה לחיינו – כימותרפיה – מילה, שמובילה לקסיקון מושגים חדש: כימו, נשירת שיער, נקזים, “מכון שרת”…

פעם עברנו ליד “מכון שרת”. אמא אמרה אז בשקט, שלאנשים שם יש את ה”מחלה”…

והנה עכשיו אנחנו פה ב”מכון”…

לאחר הניתוח ותחילתה של הכימותרפיה מתחילים לבקר “בבית החדש” שלנו – בית החולים הדסה עין כרם. ואנחנו מגלים מיומנות חדשה: איך לנקות את הנקזים, לבצע מדידות ולהזריק בבית; לחייך לכולם ולנחם את כולם.

חודש-מודעות-סרטן-השד1

פתאום אתה מגלה על עצמך דברים חדשים. לכמה תעצומות נפש אתה נדרש. מנסים לשמור על סוג של שיגרה עבור הילדים בבית למרות הקושי והכאב . יושבים בבית ומדברים על ה”כימו” ועל תופעות הלוואי…

ומחליטים להקדים מספריים לנשירה. עורכים בבית טקס פרידה מהשיער הבלונדיני המפואר והשופע.

מתחילים בגז. השיער מוטל על הרצפה. כאקט של הזדהות, הבן הבכור שלנו מתיישב על הכיסא ליד: “אם לאמא יש קרחת, אז גם לי”. הוא יושב וממתין, ואני בגרון ניחר עוצר את הדמעות. הרי אני, אב המשפחה, חייב להיות הגיבור…

אני גוזם את שיערו. הבן הקטן, אז בן 4, בתמימות של ילד אומר לאשתי: “בנות עם קרחת זה מצחיק”. (זהו גם שמו של הספר, שכתבתי ועד היום עוד ממתין לצאת לאור…)

למחרת בבוקר מתייצבים “במכון שלנו” וממשיכים בטיפולים. אווירת נכאים מלווה כל טיפול לטיפול. בכל פעם אנו מתבשרים על עוד חולה שנפטר… אבל אנחנו עם הפנים קדימה להחלמה.

באחת הפגישות עם הפלסטיקאית שלנו, היא מספרת כי חזרה משבוע בטוסקנה. אני מביט באשתי ומכריז: “מסיימים טיפולים ונוסעים לטוסקנה”.

השבועות הבאים עוברים להם. בין טיפול לטיפול אנו מגלים עוד תופעות לוואי. הכאב הוא קשה. הדעיכה, האור שכבה בעיניים ושמחת החיים שנעלמה לה. מיום ליום גוברת הערצתי לאישה שלי על התמודדותה מעוררת ההערצה.

בשבוע שאחרי הטיפול, אני מבקש שתחזור לעבוד לפחות לחצי יום – סוג של שפיות – סוג של שיגרה.

יושבים ומדברים ופתאום אתה מבין עד כמה המכה קשה: אובדן הנשיות – אין שד, אין שיער, הגוף מתנפח מטיפולים. ואתה צריך להמשיך ולעודד ולהחמיא, לטפח את הנשיות שנפגעה.

כל תפיסת העולם שלך מתהפכת עליך. מתחיל השיגעון לאוכל בריא. אתה הופך לפריק של אתרי אינטרנט, כאילו מחפש סיבה לסרטן שתפס אותנו. אין טיגונים יותר. לך תסביר לילד בן 4, שמת על שניצל, למה אין יותר. קוראים הכל על כל מוצר. מגלים שטרטזין מסרטן. E212 גם מסרטן .חצי מהמזווה העמוס מושלך אחר כבוד לפח האשפה. אנחנו משפחה בריאה .וסליחה עם כולם שאמרתי את השם המפורש ולא “המחלה”, כאילו שאם נגיד את השם המפורש זה יתפוס גם אותנו …

ואז גם שרלטנים מתדפקים על דלתנו. ברוב חוצפתם הם אומרים לנו שהסרטן הוא בגלל שלא שומרים שבת. אחר מבקש סכום כסף למען כך וכך תלמידי ישיבה שילמדו עלינו זכות ויתפללו למעננו. השלישית מבקשת לערוך אצלנו שיעור תורה. ואתה מהרהר למה לא עוזבים אותנו לנפשנו? איך בכלל גונבה השמועה לאוזנם? הסרטן, מסתבר, פרש לו כנפיים.

הימים חולפים להם ואנחנו נכנסים למין שיגרת טיפולים. הפוגה. נגמר הסבב הראשון ומתחילים עם הסבב השני. התופעות מתגברות, הגוף נאכל מבפנים, ואיתו, מגיעה תשישות. אשתי כל היום במיטה ואני מתמרן בין מטלות הבית – מסיע לחוגים, לקניות. מצניע את עצמי. כרגע אני בשביל כולם עד יעבור זעם. בכל זמן פנוי לומדים את האויב החדש. קוראים ספרים ומאמרים: “לחיות עם הסרטן”, “לנצח את הסרטן”, “ריפוי עצמי”… עומס המידע רק מגביר את החרדה. ניצב בפנינו אויב חכם ומתוחכם. יום ועוד יום והנה מגיע הטיפול האחרון.

נגמר, אבל כמו שאומרים, כל סוף הוא התחלה חדשה. אנחנו נכנסים לשיגרת חיים חדשה של מעקב. בתחילה בכל חודש ועם הזמן התדירות יורדת.

אבל תם ולא נשלם. יש עוד ניתוח. להשלים את השחזור. ושוב תמרונים – ילדים, עבודה, בית חולים. אני מבלה פה כל כך הרבה שעות, שעוד יבקשו ממני תשלום.

הפרנסה נפגעת. תשומת הלב לילדים, גם היא נפגעת. אתה הופך לחרדתי, כל מחלה, ולו הקטנה ביותר, מעלה את סף החרדה. מאדם אופטימי אתה הופך לפסימיסט.

חמש שנים קיבלה אישתי הורמונים למניעה. חמש שנים של כדורים, שבגללם היא השמינה והתנפחה. לשיער לקח ארבעה חודשים לגדול. השיער הבלונדיני התחלף בשחור, הגלי  - הפך למסולסל. העור שלה הפך שקוף ועד עד היום כל מכה קטנה הופכת לכתם גדול מכחיל ומשחיר  - “דם שבור” קוראים לזה. כששואלים אותה מה החזיק אותה בחיים היא אומרת שהילדים ואני: “בלעדיכם הייתי מתה”.

התחושות כבן זוג קשות. מי בחר בשבילי? מי החליט, שבגיל כל כך צעיר, עלי להתמודד עם דבר כל כך גדול וכל כך קשה? מוזר לומר, אבל כן, גם אני כאילו עברתי בעצמי את הכימותרפיה. כל כאב שלה ליווה ומלווה אותי עד היום. כל חשש, כל פחד. לא יקרה מצב שביום של ממוגרפיה אני לא אהיה קרוב. אחרי שנים, לבדיקה היא כבר הולכת לבד. גם לאונקולוגית  - “תן לי לבד”, היא אמרה לפני כמה שנים. “תן לי להתמודד עם הפחד לבד”…”לך תנוח קצת. אם יגידו משהו, אני מיד מודיעה לך”.

היום, כמעט עשר שנים אחרי, המילה “סרטן” כבר לא מבהילה אותנו. היום, כמעט עשר שנים אחרי, אני חושב, שאם שרדתי אותנו עם הרעה חולה הזו, אני יכול לשרוד את הכל.

נ.ב. הטיול לטוסקנה היה מדהים…

אריק הוא עובד מחוז ירושלים של חברת החשמל.  בשל החשיפה האישית מאוד בפוסט הזה, הוא ביקש לפרסם את שמו הפרטי בלבד ולהשאר עלום שם.

עוד מהבלוג של נשות חברת החשמל

תצוגה מקדימה

קוראת לנשים לא לפחד מסטיגמות

אליזה קליין, מהנדסת פרויקטים בתחום הסייבר בחברת החשמל, הייתה שמחה לראות יותר נשים בתפקידים מהותיים בחברת החשמל ובכלל. "אני מאמינה שנשים בכל התחומים תורמות ומשפרות את התרבות הארגונית באיכויות שלהן". זהו סיפורה המפורסם...

תצוגה מקדימה

מנהלת גברים

תמי פקלר מצליחה לנהל באהבה משפחה במקביל לניהולם של עשרות גברים באגף לוגיסטיקה ונכסים של חברת החשמל. "אני מאמינה, כי כאם וכמנהלת, ככל שאני מצליחה ליהנות ולהגשים את עצמי במקום העבודה, כך זה מוקרן באופן מיידי לסביבה". זהו...

תצוגה מקדימה

להשקיע באנשים – זו הדרך שמביאה לתוצאות

המוטו של דנה שורמן, כלכלנית במחלקת הכספים וכלכלה של חברת החשמל, הוא חיוך: "אני מאמינה בצחוק טוב לבריאות, לחייך זה חשוב – ולא צריך סיבה מיוחדת". בשנים האחרונות היא היתה חלק מפרויקט רענן – להעברת כל מערכת המיחשוב של חברת...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה