הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה.

ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי.

שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי חלודה ועוד שלל דימויים מעולם מכונאות הרכב.

ברם אולם. בבואך להיות שמנה את נאלצת לעטות את שריטתך הפרטית מאד כלפי חוץ. ברבים.

ואיך שהוא דווקא זה שאת שמנה ממש אבל ממש מעורר עיניין רב בציבור הרחב מאד.

כל כך רחב שאפילו אנשים זרים לחלוטין פונים אליך בדברים, מכוונות טובות, בטח רק מכוונות טובות.

לא אשכח איך בערב שישי אחד כשהייתי בערך בת חמש עשרה בדרכי למסיבה בשכונת מגוריי (באופן הזוי אני זוכרת בדיוק מה לבשתי עד רמת הסרט הכתום בשיער. אני גם זוכרת שכשיצאתי מהבית הרגשתי ממש טוב עם עצמי..) בעודי חוצה את הכביש האטה מכונית לצידי ובחור, לא צעיר, פתח לכבודי את החלון, טרח ועצר ומסר לי מסר שכולו טוב לב ואהבת אדם : את כל כך יפה. למה שלא תעשי דיאטה???

למה באמת?? למה שלא אעשה דיאטה?

זה הרי כל כך פשוט. עיניין מתמטי בלבד. הכנסות, הוצאות. סך הכל. ונגמר הסיפור.

מה אין לך כח רצון. את כל כך יפה.

והאיש הכמוש על האופניים בלב העיר הומת האדם. אני כבר אמא. בחטף משליך לכיווני את טוב ליבו, ככה על הדרך: אולי בפעם הבאה תאכלי ג’חנון לייט?

וכינוי הגנאי שיואב גרטל הצמיד לי? ששנים ארוכות לא יכולתי להעלות על דל שפתי: שומי. שומי היה לוחש לעברי בכל הזדמנות.

שנים של חשיבה ולמידה ועלייה וירידה.

שנים של נסיונות.

מתונים: שומרי משקל, כשלתי. מתמטיקה לא הייתה הצד החזק שלי. נקודות חישובים…

דיאטה קלאב. הצלחה כבירה שלוותה בעליה מתונה והדרגתית כמו הירידה ממש.

דרך המלך. שם רומנטי. שוב, אותה גברת בשינוי בית מלוכה.

בטח היו עוד כמה. את הקריירה שלי התחלתי בגיל מאד צעיר.

אבל היו גם כמה וכמה נסיונות קשים ואפילו מסכני חיים. מדיקור והרעבה עצמית דרך צומות. צמחים עלומים שהובילו לחדר מיון. ועוד כאלה ואחרים. בעיות בחילוף החומרים. דפיקות לב מואצות. שיבושים במחזור החודשי. נשירה. בעיות עיכול…

ולא. אף פעם לא הייתי בולמית או אנורקסית. אני מקרה קל. אתם מבינים. כל מה שתארתי לעיל הוא מקרה קליל. ממש פשוט של התמודדות עם עודף משקל!

השתתפתי בקבוצות. החזקתי ידיים. למדתי הנחיית קבוצות בעצמי והנחתי כמה. קראתי על זה אין ספור ספרים.

עודף המשקל שלי. הוא אחד הביטויים של הפגיעות שלי.

מערכת היחסים שלי עם אוכל. על סוגיו, הוא מראה למצבי. מצבי הפנימי. האישי.

שני המשפטים האחרונים הינם אמירות מאד פרטיות. שמעידות על התמודדות. על מאבקי נפש והתחבטויות. על ימים טובים וימים רעים.

שיצביע מי שלא היה שם??

אבל אצלי רואים.

שנים שעסקתי במדידות. עוברות אורח אקראיות ונשים קרובות. העולם הפך יחסי: שמנה ממני או רזה ממני.

אבל נניח למדידת הזולת. כי היא החלק הפשוט בסיפור.

הצורך למדוד את עצמי  בקילואים. להגדיר את עצמי דרך המספר שמופיע על צג המשקל.

חצי קילו יותר = איומה. חסרת יכולת. כישלון נחרץ. אמא מחורבנת. ובכלל, יותר טוב לי להעלם!

500 גרמים. זה הכל. שתיים וחצי חבילות חמאה והפכתי לחלאת אדם.

לעומת זאת. במחיר חבילה וחצי חמאה, 300 גרם שירדתי אני הופכת לאישה המופלאה בתבל. כל יכולה. נהדרת וכל כך מוכשרת..

זו רכבת הרים. זה סיוט מתמשך. וכמו כל דבר אחר בחיים (כמעט) זה בידיים שלי..

מה שלא תמיד הופך את זה לפשוט.

ומה שממש לא מקל על העיניין זה שרואים לי. כל הזמן.

לשמחתי בעשור האחרון הדיאלוג הפנימי שלי השתפר. היכולת שלי לעבור ולעבד  תהליכים. להתמודד.

ובעיקר לפעמים לסלוח לעצמי כל אלה הפכו אותי ליותר מנומסת וסבלנית כלפי מי שאני וכמה אני שוקלת.

לפני כמה שנים הקמתי עסק לעיצוב בגדים למידות גדולות. עשיתי זאת ממניעים אגואיסטיים לחלוטין.

כי ידוע  שאם את שמנה מוטב לך להסתתר. עד ש.. עד שה”מצב” שלך ישתפר.. עד שתוכלי לחזור ולהיות חלק מהקהילה המכונה אנשים שמגיע להם לחיות…

אבל בזמן שאת שם, באיזור הדימדומים תסתפקי במה שמציעים לך: בגדים נטולי גיזרה, מרובי בד, במחירים מופקעים ואם אפשר, רק בשביל לעשות לך טוב (שוב טוב הלב) נוסיף גם הדפס ענק באיזור הציצי, בצבע כסף, עם אבנים טובות. למה לא, תהני!

אני מודה שבשנים האחרונות המצב השתפר מעט. אבל עדיין, בגדים יפים באמת למידות גדולות עולים הון תועפות. ולא, לא רק בגלל שזה הרבה בד. כן, כן בגלל שזה ניצול של סיטואציה מחורבנת!!

עשיתי בגדים עם גיזרה. וממש לא רק בשחור!

היו פסים ונקודות ופרחים. היה ורוד ואדום וירוק. והייתה חנות קטנה, כמו בית. והייתה  הזדמנות לנשים לפגוש את עצמן בשקט, בעדינות, כשהן יפות, וטובות וחכמות בלי קשר לכמה הן שוקלות..

היה שם נורא מרגש. וצמחתי משם מאד. החנות הזו נתנה בי כוחות. ועל אף העובדה המצערת שכלכלית לא יכולתי להמשיך בעשייה הזו משהו מהמפגשים שחוויתי שם חיים בי עד היום.

שם למדתי את עצמי. עצמי השמנה, אז מה.

ומשם גם התחלתי תהליך ארוך ואיטי של ירידה במשקל הגוף שלי.

אבל כל זה הוא פנימי לחלוטין. הביטוי החיצוני של זה הוא הבעייתי. אני מוותרת על המחמאות. והמבטים המלוכסנים שמודדים את היקף הירכיים שלי לא תורמים. אני יודעת בעצמי. תודה.

במהלך אבולוציוני תרבותי למדה האנושות לסתום את הפה.

לא להגיד מפגר להגיד מוגבל.

לא להגיד זקן אלא בגיל השלישי.

לא חולה נפש אלא תשוש.

ועוד ועוד כיבוסי מילים ומצבים.

רק שמנים הם כמו שומה  ענקית, בתוספת שערה שחורה על התחת הרגיש של הזולת.

למה?

כי כולנו מועדים לכמה קילואים אקסטרה?

כי לכל אחד מאיתנו יש דודה\אמא\אח עם עודף משקל. וכמו ברולטה רוסית גנטית זה מאיים עלינו.

ומה מייצג עודף המשקל?

את הפחדים של כולנו לא להצליח. להכנע לצורך? להכשל? לא להיות חזקים מספיק מול משהו??

אני מכירה נשים שאוכלות כדי להשקיט את הפחד. לסתום את הבור השחור.

אני מכירה נשים שאוכלות כדי להעלם. כן כן . כדי להבלע בתוכן ולא להיות.

אני מכירה נשים שאוכלות את עצמן. הורסות את עצמן. מענישות את עצמן.

ואני מכירה נשים שלא יודעות לחגוג אחרת. כי חגיגה אמיתית היא אוכל.

אני שמנה. אז מה?

לפעמים יותר לפעמים פחות.

מה שבטוח ביקיני בגלגול הזה כבר לא אלבש. נו… חוויתי אובדנים גדולים מזה.

כבוד. חברים. תנו כבוד.

זה לא העיניין של אף אחד כמה אני שוקלת. יותר או פחות.

יפה. אני יפה כי ככה אלוהים בחר לייצר אותי. או אלוהימא. או העירבוב המוצלח (לפחות בהיבט הזה) של הגנים של הורי.

אני יפה. תמיד הייתי. כששקלתי 110 קילו או75.

למדתי שאין צורך לשים את כל חיי בהמתנה עד שארד במשקל. כי באיזה שהוא אופן זה המסר שמעבירים לנו.

זה בדיוק מה שמצפים ממך לעשות בזמן שאת שמנה. לשבת לבד בחושך ולחשוב טוב טוב על מעשייך..

כשתרדי במשקל תתקבלי לעבודה מוצלחת. תמצאי חתן. יהיה לך שקט פנימי. בקיצור: רזה = הצלחה גורפת. שמן = בדידות עוני ושעמום מוחלט.

באופן מצער המצב הרבה פעמים הוא כזה..

אנשים שמנים מתקשים יותר להתקבל לעבודה. בכל מודעת שידוכים באתר סוג ז’ הדרישה היא בחורה רזה. ועוד..

אז אני חיה. מרשה לעצמה השמנמונת..

אני אוהבת ולומדת ואומרת את דעתי.

אני מתלבשת. ומסתובבת בעולם הזה שוות זכויות.

אני שמנה, אז מה??

* השם של הפוסט הזה הוא שמו של ספר נוגע ללב שכתבה קמרין מנהיים. שחקנית שמנה שזכתה באמי על תפקידה בסדרה בשם ” הפרקליטים” על הבמה הניפה את הפיסלון והכריזה: זה בשביל כל  הנערות השמנות!

* התמונות שמלוות את הפוסט הן תמונות שלי בכמה מהבגדים הראשוניים שייצרתי. הן שימשו למודעת סופעונה. כמה צעירה הייתי. שמונה שנים אחורה.

תודה לענת שצילמה בבית שלה.

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

      זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

החלטה לא פשוטה

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות. בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

דוגמנית קצרה ורחבה

צילום: נילי ממן כל עמוד הפייסבוק שלי התמלא בפירסומים על אירוע ראשון מסוגו. יחיד ומיוחד. ממש. חדש! אירוע אופנה למידות...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה