הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

הבוקר בשש טלפון. בעשרה לשש יצאתי שלא כהרגלי מהמיטה, בלילה הלב שלי חישב קוארדינטות של דאגה. המטאליסט במשבר. אין לו כוחות ולא בא לו כלום וקשה לו ממש. חוש ההומור שלו מגיח אחת ל… ואת רעמת השיער המהמם שלו הוא מניף לעיתים רחוקות. הגוף המתארך ופיאות הלחיים. הניצוץ בעיניו הירוקות. החזות המרוחקת שמתפוררת לאבק כשאני עוטפת אותו לחיבוק. ילד האור. קשה לו. אז חשבתי לעצמי שאקום לפניו ואפנק בפנקייק.

ואז טלפון. קמח ואבקת אפייה וביצה אחת וההבנה שההפוגה שהחלה אתמול בצהריים אחרי שבוע של נוכחות ומפגש חוזר עם סוגיות של חיים ומוות. והרס עצמי. של אהבה ומסירות. הקרבה. אהבה. יחסים. קשר. ועוד. ההפוגה הסתיימה. האורות הבוהקים שבים ונדלקים מעל זירת ההתמודדות של חיי.

שוב הכל בהול. שוב זה עניין של עכשיו והרגע. וקיא וצואה. ואני. רק אני. עכשיו מהר. בואי. והקירח שאין מנוסה ממנו בכאלה מתייצב במהירות להחליף משמרת. וזאת שאיתה כבר אספתי פסולת שלה ושלי יחד אין ספור פעמים מתארגנת מהר.

כי איך שהוא ברור שלבד אני לא יכולה יותר. פשוט אי אפשר.

מה אני ברגעים האלה. אני בת? של האישה המחורבת הזאת. המפוספסת. הזועמת. החרדה כילדה קטנה. אני בת שלה?

אני אמא? אמא של ארבעה ילדים שהשבוע  בקושי ראיתי? הילדים שלי שברגעים בהם אני נשאבת לאיזור האסון של אמא שלי לא מצליחים למלא את הלב שלי במספיק דם בשביל לחיות. כי רק אני יכולה. לה. לי. אני אמא של מישהו ברגעים האלה?

מי אני ברגעים האלה?

אני האישה שבמהלך של כמה שנים טובות בנתה את עצמה לאישה שהיא היום? אישה מחוברת לחיים. יודעת להרגיש חזק וממש. יוצרת. חולמת צבע וריחות . אישה שיודעת  לפרק ומאמינה שתדע לחבר. שמשתדלת להסתכל לפחד בעיניים ולהמשיך. שידעה לנהל ולהכיל ולהגיד ולעשות מה שצריך ומתי שצריך בשביל שחיים שלמים ינועו.

האם אני האישה הזאת כשאני פותחת את הדלת ואת הנחריים מציף ריח חריף  של סוף העולם ועווית של הקאה נתלת בענבל שבגרון ומטיסה אותי לכיור. האם אני האישה הזאת כשאני מרוקנת את תכולת הפח שלמרגלות המיטה שלה ומקשיבה לדרישותיה שאינן מחוברות לשום מציאות או הגיון. כשהיא נעה מול עיני בין תוקפנות לעילפון לתינוקות מעוררת חמלה, כפי שחשים אל יצורים חסרי ישע, פגועים ונטושים. כאלה שאלוהים שכח בפאת ההמון. בפאת החיים.

האם מותר לבת לבקש שדי. שיסתיים.

זה בסדר שבת לא יכולה להיות יותר בת. אני בת? לא זוכרת מתי הרגשתי בת.

הכנתי פנקייקים הבוקר. גדולים וזהובים והרגשתי איך אני האמא מתנתקת ממני, איך אני האיננה נכנסת במקומה. הצלחתי בשאריות הנוכחות שנותרה להוציא סירופ מייפל ולנשק ממש. ולצאת. גוף של אמא, של בת. של אישה שעשתה ויודעת .

גוף שיודע להיות נוכח במצב כבוי כמעט כדי לשרוד את מה שמחכה מעבר לדלת הסגורה. גוף גדול שיכיל מילים איומות וריח של מוות. המילים שיוצאות מהפה היבש שלה סכינים. אבל אני מתחמקת, רק נשרטת. אני מיומנת. כמעט תמיד שם לידה אני מחזיקה חזק. אחר כך אני מתפוררת לאלף רסיסי כאב ואבל.

האם תמות היום? הלילה? מחר?

כמה פעמים עוד אצא אל הדרך שואלת את עצמי האם זה הסוף?

לפעמים, כשחולפת הסערה ואני מאחדת את כולי אני שואלת את עצמי אם זה באמת? אם אלה החיים שלי. ולמה? למה ככה?

אני צוחקת עם אחות ליבי בדרך חזרה ממנה. שתינו יודעות טוב מאד שאם לא נצחק את זה עכשיו מהר ובקול רם נקרוס אל זה. אז אנחנו צוחקות באיילון. ואני מאותתת לעבור מסלול. והאוטו נוסע. והשמש תלויה בשמיים כאילו אין עכשיו אישה נחרבת לבד על המיטה שלה בחדר שבו היא גרה.

ואני נושמת. ועוצרת לקנות קפה ואוכלת לחם עם אבוקדו. אני חיה לאט לאט חזרה. והיא. מתה עוד קצת.

 

 

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

      זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני שמנה. אז מה??

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה. ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי. שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

החלטה לא פשוטה

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות. בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה