הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

 

הימים ככנפיים עצומות של תחנת רוח. סובבים קצה חוטם נוגע בזנב.

ושלל מעשים ואירועים ומילים שנאמרות ואלה ששכחתי כבר ואלה שנתפרו בחוט של זהב ומשי אל לוח ליבי.

הזדמנויות שעולות ואויר חדש. ומכאובים ישנים.

מעולם לא הייתי סבלנית. את ערכו של הזמן גיליתי לאחרונה ועדיין אני מתפעלת בכל פעם מחדש איך במרחק כמה חודשים נראים הדברים אחרים, מגעם צורב פחות. משקלם קטן.

תהליכים אינם כוס התה שלי. מעדיפה כאן ועכשיו. לוקח לי זמן להחליט אבל כשהחלטתי אני יודעת ואני רוצה שעכשיו. הבנתי לאחרונה שהקצב שלי אינו שגרתי. שהיכולת של הלב שלי להדביק פערים היא ייחודית. וכמו כל דבר בחיים יש לה יתרונות וחסרונות. שניהם.

אני לומדת את ילדי מחדש. אני לומדת את המעברים בסופר. אני לומדת לישון באלכסון חלק מהזמן ובחלק אחר אני לומדת לישון קרוב ממש.

אני מתרגשת להחליט על עצמי. לעצמי לראשונה בחיי. לראשונה בחיי אני קונה אוטו והוא שלי. וגלגליו מחליקים על הכביש באופן מלכותי שראוי לפעמים ראשונות. גם אם מאוחרות.

אני לומדת לשים בצד כעס ועלבון ולהתמסר לגעגעוע. למוכר למנחם. להתבהרות. לשייכות.

אני לומדת לא להכיר את מי שהיה היומיום שלי. הבוקר והלילה שלי. אני לומדת לא להכיר אותו. להניח לזויות עיניו, לתנועת היד הצפויה. אני מתרגלת לא לפרש אותן. לא להציע ש… לא לזוז. לא . אני מסרבת ללמוד זרות ומרחק. מסרבת.

אני מנסה לסלוח לעצמי על המשקל העודף על פחמימות הנחמה שמימשו את האופציות שלהן והתמקמו ברוחב לב על כל כולי. אני לא מצליחה להכיל את הצמיחה הבלתי מרוסנת של גבולותי.

אני מרגישה חזקה מתמיד. מוחזקת. ממוקדת. לא מתחרפנת. ואתמול אמרה לי חברה של שנים שאמנם אמרתי שאני “גדולה” מאי פעם אבל לתחושתה אני הכי קלה שהיא ראתה אותי.

ואני מסכימה איתה. קל לי. משהו הוקל לי.

אז למה אני לא מסוגלת לשחרר את תחושת העלבון של עצמי מעצמי על שלא הצלחתי להחזיק גם כאן? ולמה דרך עדשת המשקל אני שופטת את עצמי? ולמה אני לא מסוגלת לאפשר לעצמי לחמול את עצמי לאיזה זמן ואז לעשות מה שעשיתי אין ספור פעמים בהצלחה. פשוט לרדת במשקל.

למה דווקא שם במקום הכואב הפצוע הזה אני מחטטת ומתעסקת ולא מרפה מעצמי?

במהלך של חודשים הפכתי את חיי. הקשבתי ללב. ניהלתי באומץ לב תהליך של פרידה והליכה אל הלא נודע נפרדתי ממה שהיה לי בית. ספגתי ביקורת. התנתקתי. נשארתי אמא. גם כשהילדים שלי כעסו עלי ממש ובכו בדמעות וצעקו והאשימו אותי בהכל. בהכל.  קמתי בכל בוקר והייתי.

ארזתי ופרקתי בית. קניתי מיזרון ושתלתי צמחים בעציצים. בישלתי. ניחמתי ודיברתי מילים על גבי מילים ועוד מילים.

חיפשתי עבודה והתלבשתי יפה. ניסיתי לחבר את מה שהתפרק, לאט, ובחלק אפילו הצלחתי.

ואכלתי. כשהייתי מבוהלת או עצובה. או מאושרת ואשמה על עצם האושר. כשנהייה חשוך. כשלמישהו בבית כאב. כשלי כאב ממש. אכלתי.

אכלתי כשהובלתי פעם אחר פעם את אמא שלי למיון.

וכשעוד חוליה בשרשרת החיים שהכרתי, שהאמנתי שיהיו לנצח התפרקה.

אכלתי כשהבנתי שקרה מה שרציתי. כשגיליתי עד כמה אני יכולה להיות שמחה באמת. כשגיליתי שמה שייחלתי לו יכול להתקיים. אכלתי את פירפורי הלב שהתפקע מאהבה.

אכלתי כשהייתי אשמה. אשמה חומצית ומכלה.

ואת מידת החסד והרחמים הזאת. לא הצלחתי לאפשר לעצמי.

אני לומדת להדוף רכילות בזויה. ושאלות חקרניות. והגדרות מדויקות למה בדיוק “קרה לי” . (רק אומרת שמי שמעולם לא נכנס לארון לא באמת יכול לצאת ממנו. ואני נכנסתי לכל מני מקומות בחיים שלי אבל אף פעם לא הייתי בשום ארון!) לא התבלבלתי. לא השתגעתי. ולא, לא נראה לי שזה יעבור בקרוב…

אני רוקדת. מבפנים כל הזמן. וכשאני רוקדת גם מבחוץ. כשלרגע אני משחררת את עלבון הגוף אני עפה. אני הכי שיש.

ואני אוהבת ואהובה ממש ומאוד. ואני לומדת להאמין שזה יכול להיות כל זה. שמותר שיהיה לי ככה. כל מה שרציתי. מילים כאלה. וחיוכים. ורכות שאין לה סוף.

ואני לומדת שלצד היומיום והטרדות שהוא מביא. והאתגרים שעכשיו ושעוד צפויים בהמשך. ולצד כאב הפירוק. ותחושת הכישלון. לצד כל אלה יכול להתחולל אושר גדול. אמיתי. נוכח. ושאפשר להיות בו.

ושאפשר בקל. בנעים. במרגש. במענג.

אני לומדת שיעורים קשים מנשוא כמו לא לראות את הילדים שלי מדי יום. ושעורים מאתגרים כמו בירוקרטיה ואני לבד. ושעורים מהממים כמו אהבה בעוצמה שלא הכרתי.

אני מתאמנת בלהיות מה שרציתי. ורוב הזמן זה מצליח לי.

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

      זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני שמנה. אז מה??

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה. ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי. שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

החלטה לא פשוטה

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות. בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה