הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

זה פוסט שנכתב בהמשכים מיום חמישי שעבר. היום בו נפרדנו סופית מילדי המשפחתון. המילים לא באו. ובמקומן באה מלחמה של ממש. ובאו שמות של חיילים שאחריהן שתי אותיות וגרשיים, האותיות שהופכות את חייהם לעבר ואת הגעגוע למי שהיו או יכלו להיות לאין סופי ומתמשך. ובכל זאת. נסגר פרק בחיי בצל המלחמה, זו מלחמה, לא מבצע עם שם אדיפלי, ובאופן סימלי כפי שבאנו לכאן בצל מלחמה איומה, מלחמת לבנון השניה, כך יוצאים אנחנו, בצילה העכור של המלחמה הזאת. סיפור ישראלי. סיפור חיינו שגם אותם שיבשה ועיצבה מחדש מלחמה, חומת מגן האומללה. אז תרשו לי לרגע, לפנות זמן בתוך הצורב הזה, לפרידה. לאהבה. לקשר.

22/07/2014

  פעם אחת ודי.

תסתכלו. זה היה מפעל החיים שלי בשמונה השנים האחרונות.

יודעת שמטושטש, זה בכוונה. כי אני לא אמורה להראות. אבל יכולת האיפוק שלי אזלה. וזה רק לפעם הזאת ודי. רק להיום.

יחד איתי תסתכלו ותגידו וואו. ותספרו, יחד איתי כל כל הימים, השבועות השנים.

כדי שאצליח להכיל במנות קטנות קטנות את עוצמת הפרידה.

תספרו יחד איתי את השחר שעלה מבעד לחלונות, מעבר לשדות, מהים. מביא איתו משב רענן. וקולות מהאיילון. את השמש ששקיעותיה כאן בכפר מרהיבות. עוצרות נשימה.

בואו, תספרו איתי יחד ערימות של פנקייקים. מאות, אולי אלפים. והרים של קציצות וסירים של פסטה ואורז, אלף או יותר קערות של סלט. אולי מליון ביצים. ארגזים של “שוקולד השחר” של קטשופ. של מיונז. ושימורי זיתים מגולענים. ועוגות שוקולד ומייפל. תספרו אבקת כביסה בקילואים. וגלילי נייר טואלט. וסבון כלים. ושמפו ומרכך ומשחות שיניים. ותחבושות הגיניות. ואלפי פלסתרים. ואקמולי ואקמול לו.

תספרו כמה פעמים אמרתי מה? ולמה? ואיך היה? והגזמת הפעם ממש!  ובוא אלי לחיבוק. ועכשיו מיד! ואחר כך בבקשה. וכמה פעמים שמעתי: כואבת לי הבטן, הראש, הכף רגל, יש לי בחילה, סחרחורת העיניים שלי דומעות. לא התעוררתי. לא הבנתי. לא שמעתי בכלל. לא אני עשיתי! לא יודע! מה פתאום!!

תספרו איתי פעימות של הלב. ואת אלה שהחסרתי. תספרו אי הבנות, עלבונות, רגעים של כאוס. בהלה אמיתית.

עוד.  תהיו איתי. לעוד רגעים של בדולח צלול. מזוקק. של מבט, ריפרוף של יד. מניפת ריסים שנסגרת, נפקחת. סודות שנלחשים.

תעזרו לי להניח בזהירות זיכרונות פריכים. אחד על השני בערימות מסודרות. אותן אקשור בסרט.

אספור צעדים שעשיתי. הלוך ושוב מכאן לשם. ובחזרה. את העולם כולו הקפתי . מהחדר הזה למטבח לחדר האחרון לדירה ושוב.  עולם ומלואו הלכתי בבית הגדול הזה.

ועכשיו חכו רגע כי יש דברים שצריך לספור בדממה. בלי קול. רגעים שאין לי מילה בשבילם.

תעזרו לי למנות רגעים בהם הייתי מעדיפה שלא להיות. בהם כל הגוף שלי התכווץ. בהם התגעגעתי לעיוורון היחסי בו חייתי עד שבאתי לכאן ובחרתי לראות. בואו יחד איתי נפרק קטן קטן לפיסות של אור ומשי ופקעות של כותנה לבנה. נארוז בקופסאות. נשים בארגזים, יחד עם תכולת הבית שלי שנארזת.

נפרוט יום יום ואהבה ודאגה והכלה אין סוף לפרוטות. שמות ופנים וסיפור חיים. ומה שהיה ומה שלעולם לא יהיה.

והזרע הזה שעמלנו בכדי לטמון באדמת הנפש שלהם. מאמינים בכל הלב ובכל כוחות האהבה שיש בנו שינבט. שיתחזק ויעלה וילבלב בתוכם. זרע האלטרנטיבה. זאת שתאפשר לכל אחת ואחד מהם להיות מי שחלמו, מי שמגיע להם להיות.

באתי מאמינה גדולה במילה “תיקון” ואני יוצאת מבינה שתיקונים אפשר לעשות במוסך בנפש אין תיקון. יש נחמות ותהליך ארוך מאד של קבלה והשלמה ובניה על החסר, סביב לו, ממנו. אין חלקי חילוף לנפש ובורות שפעורים בה לא יתמלאו בשום חומר מלבד החומר המקורי: אהבה. אהבה טבעית, מגוננת מתפעלת.

תיקנו את הפערים בלמידה, את הרגלי האכילה, הנקיון ועוד. את כאבי הלב, את הזיכרונות שהגוף זוכר. או הלב לא יכולים היינו לתקן.

אבל העברתי שעורים וסדנאות וסמינרים אין ספור על מיחזור, בניית חיים מחומרים חלופיים. אקולוגיה של הנפש. יצירת דשן מיטיב מהאין, מהחסר. רקיחת משחות החלמה ממכאובי העבר מתובנות. מאוכל בשפע ומיטה נקיה. מטיולים בשדה ושעורי בית. מהשיגרה הצפויה, המבורכת. מנוכחות.

וצחקנו המון. מכל דבר, מכל אחד. כי הצחוק טווה קורים ומאחה. צחקנו ממש.

וארחנו המון, חברים ואנשים שרק הכרנו, ופתחנו את הבית בפני מי שרק רצה לבוא וככל שהרחבנו התהדק הרופף שבפנים. התמלא.

ובחנו אין ספור פעמים את הכוס על חציה הריק ועל החצי המלא.

גידלנו אותם. והם, הם הצמיחו אותנו. וריפאו, ומתחו את השריר הרפוי של התקווה, ועזרו לשמחה לשוב הביתה ממסעותיה הרחוקים. מבלי שנשים לב גם הם טמנו בנו זרע, באדמת הנפש העייפה שלנו, ולימדו אותנו על כוחות וגבורה. על אומץ והתמדה. על אהבת אמת שאינה תלויה בדבר.

תספרו איתי מילות פרידה. אין ספור. והבטחה לתמיד.

שתמיד ולעולמים נזכור הכל. ונהייה.

אי שם בלב.

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

      זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני שמנה. אז מה??

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה. ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי. שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

החלטה לא פשוטה

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות. בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה