הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

 

אני מבקשת שלא לכתוב על המצב.

לא כי הוא טוב בעיני, מקובל עלי. לא כי אין לי מה להגיד, ההיפך, חלק אמרתי לפני שנתיים. ובשבוע שעבר.

אני מבקשת רגע פרטי, אישי ממש. רגע להתעסק במיני מיני קוסמוס שלי. אישה אחת במזרח תיכון רותח ומבעבע.

רגע אנוכי. שעוסק רק מה שקורה באזור A שלי.

השנה האחרונה בחיי הייתה שנה של מסע. של גילויים והבנות.

שנה של אור גדול ורגעים של חושך ובהלה.

שנה של בדידות שקטה, מתרגלת מתאקלמת. ושל יחד עוצמתי ואחר.

וההחלטות. זו ללא ספק הייתה השנה של ההחלטות.

בדיקה קפדנית מכאיבה אבל מעצימה של עצמי. אל מול העולם, הילדים שלי, הקירח, ההורים שלי, החברות, המילים שאני יודעת כבר להגיד ואלה שטרם נוצרו.

הייתי צריכה להתרחק ממש בשביל לראות הכל, בשביל לקחת מספיק אוויר, תנופה ממש בשביל להניע את הדבר הזה.

בשביל לזוז מהמשבצת המוכרת כל כך על יתרונותיה ועל חסרונותיה. החיק החמים והמוכר של היומיום. כפי שהוא. ככה.

לרגעים הרגשתי שהקרקע נשמטת מתחת רגלי שהפרחים שעליו צפים בחלל ואני כולי תלויה על חוט דקיק ובלתי אמין לחלוטין.

הדמעות שבכיתי השנה היו גדולות. בכיתי אותן במקום אחר. והיה להן טעם אחר. בכיתי אותן בנסיעה, על ספה אפורה, בחדר עם ארון.

הייתי קרובה מאד וקשובה לכל רחש, כל הבעת פנים, כל תזוזת כתף. ובו זמנית עמוק מתחת למים רוחשים.

נאמרו לי מילים קשות. הוטחו בי האשמות. הובטח לי קושי וסבל. ומאבק. וריחוק. הייתי אשמה מאד השנה. מאד מאד אשמה.

אבל אולי לראשונה בחיי הוסר ממני מטען האשמה. הגוש העכור המעורפל שהיה מונח על עצם החזה שלי מיום שאני זוכרת את עצמי החל להתנקות.

אם אשמתי השנה האשמה הזאת הספציפית היא ברת נשיאה. משקלה ברור גבולותיה מוגדרים. ברורים וידועים לי.

האימהות שלי שתמיד התלוותה אליה תחושת אי מסוגלות, חרדה מעכלת, תחושה שאני לא מספיק טובה להם, שבעצם קיומי אני מזיקה, שהם טובים חכמים ובוודאי יפים ממני.

כל אלה לא היוו מכשול יותר. יכולתי להגיד אמת כואבת, לספוג מילים קשות, ולהמשיך הלאה יודעת שאני בסדר, כמיטב יכולתי, אני האמא שאני.

הצטערתי כמעט ונשברתי המשכתי הלאה. את האשמה אני לא מבטלת.

גיליתי פנים חדשות בפנים ישנות, מוכרות. הקשבתי אחרת.

לרגעים לא היו לי מילים בכלל. רק הלב שפועם, מהדהד. שמעתי מוסיקה שלא הכרתי. באוזניות. אל מול המחשב. ליד שולחן העבודה, במיטה.

הימים נמחקים בזה אחר זה מלוח השנה. היום בעוד שבוע נפרד מילדי המשפחתון.

היום אחר הצהריים תערך מסיבת פרידה. יהיו שם הילדים וההורים שלהם (בתקווה, אף פעם אי אפשר באמת לדעת) ואנשי צוות שהיו איתנו לאורך השנים. וחברים ואנשים טובים.

ואף מילה לא נכתבת לי, אבל אני יודעת שכשיגיע הרגע תבאנה המילים הנכונות. יהיו פרחים ומפות ובטוח יהיה חם. כי חם.

אני חוזרת לחיים שבחוץ. הקירח קורא לשמונה השנים האלה “הודו שלי” הטיים אווט ששנינו מעולם לא העזנו לקחת. לא לפני או אחרי הצבא. לא לפני החתונה או לפני הילדים.

אני לא מוצאת להן שם. אני רק יודעת שפעם מזמן הייתי אחרת.

שאני חוזרת לעולם שבחוץ שונה. אינני יודעת מה צפוי להיות. אבל ברור לי שהרווחתי את עצמי. שמה שסרבתי בעקשנות ילדותית ללמוד על החיים למדתי.

אני זוכרת רגעים שבהם הרגשתי שאין סיכוי שאני יכולה להמשיך עוד. רגעים פוצעים, כאלה שמשאירים חותמת שלא נעלמת. הכנתי מובייל ענקי עשוי דמעות של זכוכית צלולה וכשבאה רוח מהים שמעבר לאיילון אני יכולה לשמוע דמעה נוגעת באחרת. כזאת ותיקה מהיום הראשון וכזאת שרק הבוקר ניגבתי רגע לפני הקייטנה.

אני זוכרת ימים בהם אילצתי את עצמי להתבונן בפעמוני גשם תכלכלים בעציץ ולהגיד שבקטן הזה טמון העולם כולו. שהיופי והכוחות מסתתרים בדברים הקטנים. שגם בין האין והמציאות הזאת טמון אושר, ויש סיבה לאופטימיות.

ויש. סיבה לאופטימיות. כי במהלך שמונה השנים האלה חזרה התקווה לחיי. שוקמה. שופצה. שודרגה. הותאמה אישית.

וזכיתי. להיות נוכחת, להיות עדה לרגעים שמשקלם זהב ובבאותם תשתקף לעולמים במראת הנפש שלי.

לא יודעת אם אי פעם אזכה שוב שיקללו אותי בקללות עסיסיות כמו שהמטירו עלי כאן בפני (לכי תזדייני ותביאי קבלה?!?! נראה לכם שמחזירים רטרואקטיבית? זה בהנהחש?) ובעיקר מאחורי גבי. אינני יודעת אם יזרקו עלי עוד פעם מטאטא, כיסא, יאיימו עלי במקל? בכחול של חלונות? במכות מחבורה של…?

אני לא בטוחה אם יהיה עוד מישהו שיבקש שאלד אותו. שאהיה אמא שלו אפילו שאני לא. לא בטוחה שאזכה שוב לאמון וקירבה כפי שזכיתי כאן. לאהבה טהורה שנבנתה בימים על גבי ימים בפסיפס של השכבות והשכמות וכעס ועצב ואכזבה והפתעות וימי הולדת ומבחנים של ביהס ובעיקר של החיים.

אני עוזבת בלב שלם. מלא אהבה. ולגמרי מביטה לאחור בגאווה.

הנה, פוסט בימים של אש על אישה אחת במיני מיני עולם שלה. שיכול להיות השתקפות של עולמות רבים.

 

 

 

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

      זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני שמנה. אז מה??

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה. ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי. שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

החלטה לא פשוטה

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות. בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה