הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

03/07/2014

את מילות הפרידה מכלות הלב שהשמיעו אבא ואמא ואח ואחות של שלושת הנערים המתים שמעתי תוך נסיעה במונית חזרה מבית חולים זיו בצפת.

הצטרפתי לחברה שלימדה באותו יום שיעור שעניין אותי.

בכיתה שלה ישבו כעשרה תלמידים, רובם ערבים. הייתה נציגות ישראלית. גם מעולי ברית המועצות.

השיעור היה על העברת משוב. על יחס אנושי. על דיעות קדומות ואיך הן משבשות את התפיסה שלנו. על הגלגל הזה בו רגע אתה סטודנט אחר כך בעל מקצוע ואז אתה בעצמך מדריך סטודנטים.

הם כולם עוסקים במקצוע שלולא הייתה חמלה בליבם לא היו עוסקים בו.

הם דיברו על תרבות ופרשנות. על מילה שיכולה להאמר בהקשר מסוים בתרבות אחת ולהחוות כמכבדת ובתרגום חופשי שלה בתרבות שונה יכולה לפגוע.

הדיון היה תרבותי. מעשיר. מכבד.

דו קיום במיטבו. בועה לרגע בעיר קדושה.

נהג המונית גילה התנגדות מוחלטת לחגור חגורת בטיחות. הוא הרבה לשוחח בנייד שאחז באחת מידיו.

איפשהו בכביש החוף בקע מהרדיו קול אביו של אחד הנערים. דברי שבח נאמרו בקול מדוד. דיבורי גאווה. מילים מחברות.

אבא אחר סיפר על עטיפת בנו בטלית בכל שבת. גם כשלא הסכמנו אמר, היה הנער נאסף אל זרועות האב ומתרפק. גם כשגבהה קומתו משל האב.

אחות אמרה שאין לה אח עוד. ואח אחר הבטיח לשמור על הוריו.

כל הדוברים הזכירו את הילדים שנותרו בחיים. כל הדוברים דיברו על אחדות. כמעט על איחוי.

כולם היו ברורים, צלולים ורהוטים. כביש החוף להט בשמש צהריים מסנוורת. נהג המונית המשיך להרבות בשימוש בדוושת הברקס.

ואני חשבתי איך כשהנורא מכל מתרחש על חייך, איך כשצונחת הרצפה ומתחתיה מתגלה אין עצום ומפלצתי, שחור ומשחור.

סיוט הסיוטים של כל הורה. איך כשקורה שמת לך הילד, קודם נעלם, ואז מתגלה רצוח בבור, איך גם אז אתה מוצא בליבך מילים כמו אחדות. ותודה?

איך מתוך המילון שקיים בראשך אתה בוחר לקרוא לשקט? ולא לרצח המונים, לשחיטה?

איך אתה או את אמא ואבא של נער שנחטף ואז נרצח והוטמן בבור וכוסה בשיח, לא נוטפי שינאה ורעל?

האם אלוהים מערסל את נשמותיכם? מנענע את הכאב עד שהופך נסבל? האם האמונה מכהה את הצריבה?

האם ייתכן כי על אף תפיסת עולמכם, דעותיכם הפוליטיות אובדנכם הבלתי ניתן לכימות ליבכם לב אדם? דעתכם צלולה?

האם סיכמתם בניכם את הדברים? האם קיוותם שיחד עם כל העם, בבית, בעבודה, במונית דוהרת מצפת לתל אביב, יקשיבו לכם גם האוחזים במושכות. היושבים בלשכות, אוחזי הכסאות, הממון והכח?

האם קיוותם שתצא קריאה מבית הנבחרים שתמתן את הרוחות, שתזכיר כי ימי הביניים תמו. כי אין לצוד עוד אנשים עם קלשון ואש בוערת.

כי לא משמידים עם שלם בשל אכזריות שטופת שנאה של אחדים, רבים, קומץ, ממנו.

האם מתוך האבל שבו אתם שרויים הצלחתם לחשוב בבהירות על ההשלכות של בערה כללית. של נקמה עיוורת? על אובדנם הצפוי של אימהות ואבות נוספים?

ואם עשיתם ולו דבר אחד ממה שנשאל עד כה. אם חשבתם רק קצה מחשבה כזאת איך לא חשבו כך קברניטי ספינת השעשועים השוקעת שלנו?

אותה ספינה בה הקזינו פתוח 24 שעות ביממה ושועי וקברניטי המולכים ומלקקי הפינכה שאוחזים בשולי האדרת כולם גם יחד משחקים ברולטת היומיום הסיזיפי שלנו.

 

מלחמה תמיד רעה. שנאה מרעילה. קרע בתוך עם הופך את חיי היומיום לקשים, סלעיים צחיחים, נטולי סיכוי. חסרי תקווה.

 

במרכז תל אביב, רחוק מקבריהם הטריים של שלושת הנערים שנרצחו התכנסה חבורת בריונים. התלהמה, התבהמה ולבסוף לאחר קריאות להשמדת עם שלם קינחה בהצדעה במועל יד.

במועל יד הם הצדיעו. מועל יד. כן, כמו הנאצים. בדיוק.

האם לשם אנחנו שוקעים? יהודים בני יהודים בליבה שוקק המועדונים, המסעדות שבע אלכוהול של הארץ המובטחת קוראים לרצח עם. להשמדה המונית?

 

אינני יודעת באילו מילים לבחור כדי לגנות את הרצח האיום, המזעזע הבלתי מוצדק הזה.

אבל את המילים הבאות אבחר בקפידה:

לא יכולה להיות פה מלחמת אחים.  החושך לא יכול לכבות את המדינה הזאת, מדינת היהודים, באשר הם.

ימנים ושמאלנים. דתיים או חילוניים. נשים גברים.

לא יכולה להיות כאן התלהמות. אש ברחובות.

לא יכולים להיות כאן גילויי שנאה שכאלה.

ולא ייתכן שנהרוג באחרים כי אנחנו שונאים אותם. את כולם. בלי הבחנה. רק כי הם הם.

זו מדינת חוק. יש לה ראש ממשלה ושר ביטחון. וצבא נבון ורמטכ”ל העומד בראשו.

ולכן, אנחנו האזרחים צריכים לשבת בבית שלנו, או על המרפסת אצל חברים, או האמיצים בנינו יכולים לנסוע לסוכות האבלים.

ולהגיד שאנחנו מצטערים, צער עמוק. ולהיות בשקט. ולשלוח יד ללטף.

ואתם, ראש הממשלה ועדר יועציו. ושר הבטחון וכל השאר.

והרמטכ”ל והמטה ואנשי המסדרונות המעוטרים דרגות.

אתם כולכם צריכים לצאת בקול עצום וענק.

עכשיו, מהר: ולהורות שיהיה כאן שקט.

ושאף אחד לא יעז ליטול את החוק לידיו משום שהחוק ער. ורואה ויודע בדיוק מה לעשות.

ולעשות עשיה מדויקת, נטולת דיבור יתר שמעליב אותנו האזרחים, שמלבה את האספסוף הזועם.

בבקשה.

תנו לנו קרש להאחז בו. אנא מכם הגיחו מלישכותיכם הממוזגות ועשו עכשיו את הדבר הנכון.

הביאו קול יציב ומרגיע.

מאחד.

בהפסקה בבית חולים זיו בצפת שמעתי את אחמד משוחח עם אבא לילד בו הוא מטפל.

שמעתי אותו מסביר בסבלנות ומרגיע. חומל, לילד יש פיגור. קוראים לו יואב.

 

 

 

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

      זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני שמנה. אז מה??

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה. ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי. שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

החלטה לא פשוטה

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות. בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה