הבלוג של עידית

עידית מילים

עדכונים:

פוסטים: 213

החל ממרץ 2010

זה פוסט שנכתב בגימגום. במקטעים. אישי, כמו תמיד, אבל טיפה יותר. אחרי התלבטויות רבות. אני פותחת עוד חלון ומאווררת. חולקת משהו שאולי ישנה עוד חיים של מישהו. יאפשר אוויר.

26/12/2013

לפני כמה ימים עת הייתי פוסעת מעדנות אי שם בשבילי המדבר מתנשפת ומתנשמת הצלחתי גם לנהל שיחות חולין ברמות עומק משתנות.

בעודנו מתפתלות מתקפלות ומדרדרות עצמינו בענני אבק וחול שמעתי אחת מאיתנו משחררת בקלילות אמירה על המרשם שנתן לה הפסיכיאטר, על כך שהוא עצמו מטורלל כהוגן ועל העובדה שהיא נוטלת כדורים. כי הגיעו מים עד נפש. כי די ומספיק לה.

נשמתי נעתקה. הקלילות והאגביות שעטפו את האמירה הדהימו אותי. עד שהתאוששתי המשיכה השיחה כמו גם הירידה הבלתי נגמרת. הנושא נדד לילדים וסקס ונישואים והעדר סקס וכאלה.

מהיום שעמדתי על דעתי מעל ראשי תלויה עננת צמר ברזל. היא מסתירה את השמש וממטירה דמעות של חושך. יש לה משקל ונפח ואיך שהוא היא גם מדללת את החמצן שבאוויר. היא האחראית על עורבי המחשבות השחורים. על הלב שדוהר. על יקיצות מבוהלות. על תחושת אסון מתקרבת.

עננת השליטה. מרכז בקרה עשוי ברזלית מצמררת.

מהיום שאני זוכרת את עצמי, עצמי חוזר ואומר לי שאני בסדר. שאהיה בסדר. גם אם נראה שלא.

לעיתים בקול רפה. בלי קול. בלי מילים.

כדורים ורופאים פסיכיאטרים היו מנת חלקי מימים ימימה. מכירה המון מהם, כדורים ורושמיהם. ליוויתי בני משפחה אל משרדיהם והחוצה מהם עשרות פעמים.

אני יודעת שיש להמתין שלושה שבועות לפחות עד שניתן לראות תוצאה כלשהי, אני יודעת לזהות מי לוקח איזה סוג.

ביליתי במחלקות פסיכיאטריות. נעתי בין יושביהן. חיכיתי מחוץ לחדר בו מטפלים בחשמל. חלק מהתמונות שצרובות על קירות הפנים שלי לקוחות מהימים האלה. תמונות הפחד שלי.

ואני יודעת להגיד לכולם שזה לגיטימי לגמרי לקחת כדורים.

יש לי הסברים ללמה זה כדאי וחשוב במצבים מסוימים. אפילו מציל חיים. אני מאמינה בזה בכל ליבי. ראיתי כיצד נמשים אנשים מתהומות כאב וייאוש. ראיתי. בחיי.

אבל מעולם לא יכולתי להכיל זאת על עצמי. עצמי אמר לי שאני לא יכולה. שאסור לי בשום פנים ואופן לקחת כדורים. שהעננה שלי כאן להשאר. היא ואני יחד לעולמים.

אני חזקה. ואני לא כמותם בכלל. אני אנשום עמוק, אלך דרך הקושי, אקפוץ בחישוק האש הצורב ואנחת בשלום על שתי רגלי כדי להמשיך הלאה בשדה הקוצים הזה של צמר פלדה וחושך.

כך עשיתי. שנים. כשהתכופפתי נטתה גם העננה וכששכבתי נחה גם היא מעלי. הלכתי לטיפול, לסדנאות, לדיקור. בלעתי צמחים ושיקויים. הלכתי סביב סביב.

עם השנים החלידה, כבדה העננה. ובי החל להתעורר החשש שלא תלך לעולמים. בין חרכי החלודה שכירסמה בה הצלחתי להבחין בסימנים של שמיים. במשב של אוויר.

עייפתי ממני. ובאחד הימים אחרי מופע אומלל של כעס מתפרץ זיהיתי בעיני ילדי את עצמי הקטנה של פעם. זו שמודדת את נשימותיה ומחשבת את המילים שיוצאות לה מהפה. כדי שהיא לא תשתגע שהיא לא תתפוצץ.

ראיתי פחד בעיניים שלהם. פחד ועלבון.

באותו לילה עצמי אמר שאולי הדרך לא להיות כמוה היא ללכת לבקש מרשם. לקחת אחריות על השגעון. לגרש את העננה המעוורת.

כך עשיתי. את המדרגות למשרדה של הרופאה עליתי בקושי. ברכי רועדות. ישבתי על קצה הכורסא ופתחתי הכל. סיפרתי על עצמי ארבעה עשורים של קרקס אינטנסיבי.

מדי פעם עצרתי לנשום וחיפשתי בעיניים שלה את המבט שיעיד סופית שאני כזאת, משוגעת, עכשיו עם קבלות. אבל הוא לא היה שם. להיפך, עינייה היו מלאות בחמלה אמיתית ובהתפעלות של ממש.

כשסיימתי שקעתי פנימה בכורסא מבקשת להעלם.

היא דיברה לאט ובעדינות. מביעה במילים את מה שעיניה אמרו קודם.

היא דיברה על הכוחות שבי. על מה שהצלחתי לעשות כשעננת הדיכאון תלויה מעל. על איך שהצלחתי בכל זאת  לחיות.

ואז הבטיחה שתוך שלושה שבועות היא תלך.

עצמי ביקש שאשאל מה זאת אומרת. שאלתי. מה זאת אומרת? איך זה יכול להיות? העננה  באה סט תואם איתי. אני לא יודעת לחיות בלעדיה.

תלמדי היא חייכה. אני סומכת עלייך!

בכל בוקר ביד רועדת ובלב דופק בלעתי כדור. בטוחה שאשתגע בקרוב. סופית. שעצם הפעולה תהפוך אותי לכמוהם.

החרדה כילתה את כוחותי. המתנתי כאילו בכל רגע משהו נורא עומד לקרות לי.

אבל קרה ההיפך. וזה לקח שבועיים בדיוק. ואז באופן מפתיע מעלי היו שמיים. ומהצדדים אוויר. רגלי דרכו על אדמה. העורבים נעלמו. דפיקות הלב. התחושה שהנה אסון עומד להתרחש.

שנים של משהו ופתאום: חיים.

לאט לאט הפכתי להיות אני. מתעוררת לעצמי מסוג נחמד יותר. רהוט וברור יותר. שמח יותר. רוצה יותר.

אני הופכת לאמא שידעתי שאני. מצליחה לברור לעצמי מערימות של קש את חוטי הזהב. ומצליחה לאתגר את עצמי. שואלת שאלות שמעולם לא העזתי לשאול.

אני שומרת את זה כמעט בסוד. ספורים האנשים שלהם אני מצליחה לספר על כך. מפחדת עדיין שזו עדות לכישלון ענק בחיי.

במהלך השנה הזו אני מצליחה לעשות דברים שלא הצלחתי שנים.

אני מרגישה ורואה ורוצה. אני חיה ואני מחייכת. אני נוגעת ומצליחה להרגיש.

ואני בוחרת לספר. כי אני חושבת שלהגיד את זה יכול לפתוח פתח למישהו אחר. שמאמין שככה זה חייב להיות.

אינני טוענת לשפיות מאה אחוזים, אני הראשונה להודות במידה של טירלול. אבל אני אחרונת המשוגעות.

אני עוד אחת. אישה ואמא וחברה. אני הולכת וישנה ואוהבת. ואוכלת ומתעצבנת, ולפעמים כשזה מצליח אפילו עושה סקס.

ואין מעלי יותר עננה. יש ימים של עצב או כאב שמתעורר. אבל הדיכאון לא גר מעלי יותר.

עוד מהבלוג של עידית

תצוגה מקדימה

יפה בורוד

זאת גורת הדבש שלי. הרביעית. החכמה. המהממת. זאת הילדה שלי שנרדמת כשכף ידה השמנמונת עוטפת את הלחי שלי באופן שמרגיש כאילו היא מניחה רטיה של חום ממיס על ליבי. זאת שיודעת...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

אני שמנה. אז מה??

שמנה זה מצב ריגשי. כך לפחות אני מגדירה את זה. ועל אף שמצבים רגשיים הם מאד אישיים, להיות שמנה זה דבר מאד ציבורי. שהרי ידוע לכל שלכולנו שריטות כאלה ואחרות. חבטות קלות, כתמי...

תגובות

פורסם לפני 7 years
תצוגה מקדימה

דוגמנית קצרה ורחבה

צילום: נילי ממן כל עמוד הפייסבוק שלי התמלא בפירסומים על אירוע ראשון מסוגו. יחיד ומיוחד. ממש. חדש! אירוע אופנה למידות...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה