Saloona

הספר "מנגו אחרון לפרידה" מלווה את נעמי, תחקירנית תל אביבית צעירה העובדת בערוץ דוקומנטרי ואת הפרידה מבן זוגה מזה עשר שנים. בנקודת הפתיחה של הספר, בני הזוג נפרדים וסבתה האהובה של נעמי, הנמצאת על ערש דווי, מבקשת ממנה בקשה אחרונה: למצוא את אביגיל, מוכרת פרחים ידועה בחיפה, עיר הולדתה של נעמי. אביגיל היא אישה מסתורית,

טיבו קרוביץ’ הוא ראש העיר של פסיק. הניחו אטלסיכם, גלובוסיכם וגוגל ארת’יכם, אין מקום כזה באמת. אנדרו ניקול המציא עיירה שקטה, נעימה, שכנה לעיר דגש, עימה מדי פעם ממציא ראש העיר עימותים סתם, כדי שיהיה מעניין. במרכזה של פסיק זורם הנהר נקודתיים, וכאן פחות או יותר מסתכם עניין סימני הפיסוק כשמות, המראים שאל לנו להתאמץ

טוב, איך נאמר את זה: הספר הזה לא מנסה להיות נעים, או נחמד, או לעבוד עלינו אפילו לרגע. העולם אכזרי, וככזה, אל תתפלאי אם בעשרים העמודים הראשונים תמצאי את עצמך מבינה ילדה בת 11 שנאלצת להשאיר את האח האחרון שנשאר לה אחרי שכל שאר המשפחה נרצחה/נתלתה בכיכר העיר/נדרסה על-ידי רכבת/נאנסה ונרצחה/נלקחה בשבי במסגרת הפלא הקרוי

על סודות של פעם, על חשיפה, על אינטימיות פומבית ועל סטטוסים אישיים לעיני כל

אני רוצה לפתוח בהתנצלות בפני ארי דה לוקה- שככל הנראה לא יקרא את הביקורת הזו אבל תרבות הכסת"ח מחייבת- על כך שאני הולכת לנצל את הספר שלו כדי להוקיע את התופעה שאני קוראת לה ביני לבין עצמי "תופעת הספריה החדשה" מאחר והיא מופיעה על-פי-רוב בספרי הספריה החדשה, אבל אל תטעו, רסלינג, עליתי גם עליכם. התופעה

אתחיל דווקא בספר אחר. לפני כשנה קראתי את "לאהוב את פרנק" מאת ננסי הוראן, המבוסס על סיפור האהבה האמיתי בין האדריכל פרנק לויד רייט ומיימה צ’ייני, שניהם נשואים לבני זוג אחרים והורים לילדים. הסיפור המטלטל הזה מסתיים במוות אכזרי שהביקורות ציינוהו כבלתי נמנע. האמנם? ספרה של קייט שופן נכתב בסוף המאה התשע עשרה- ספר מבשר,

אני לא אוהבת לקרוא ספרים עצובים או ספרים שעוסקים בנושאים עצובים. אני מעדיפה תמיד לקרוא ספרים עם סוף טוב ושהמתח בסיפור הוא מינימלי. גם ככה החיים קשים – אז לפחות שבספרים הסוף יהיה טוב. כאשר קראתי את נושא הספר קצת חששתי – הספר עוסק ברואנדה שאחרי המלחמה. לא היו שם, ברואנדה, דברים טובים – אבל

באלטוס דה לה קסקדה מתגוררים עשירי בואנוס איירס. הם לא סתם עשירים וזו לא סתם שכונה. מדובר בסוג של שמורה מוגנת, או, בלשון פחות עדינה, בגטו. "מסביב, במרווחים קבועים של חמישים מטר לכל אורך המתחם, מותקנות מצלמות שמסתובבות מאה ושמונים מעלות… חוטי תיל, גדרות ובעיקר חומות- אסורים. חוץ מגדר התיל המקיפה, שמתנשאת לגובה של שני