הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 251

עוקבים: 6

החל מדצמבר 2013

בדיוק בצפירה בערב יום הזכרון לחללי צה”ל – גלשת לך בשקט לדרכך שלך והשארת אותי כואבת, אוהבת, עם לב מרוסק. לפני דקה היית כאן ועכשיו כבר לא….אומרים שהלכת לנוח, שעכשיו כבר לא כואב לך , שעכשיו את נחה – באמת ? אולי תתני לי כתובת מדוייקת ואני אקפוץ לביקור ? לעוד חיבוק אחד ומבט אחד חפוז. בואי אמא…..

30/04/2012

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות.

אמא במלוא מובן ההוויה – כל אות וכל הברה מבטאים את משמעות קיומה. אין אדם בעולם שלא עמד על ייחודה וטבעה, אין אדם בעולם שלא האירה את זיו פניו. ידה הייתה פרושה לכל אביוני העיר והמקום, והחיבוק שלה היה חיבוק מלא אהבה וחום.

יום עצוב ושחור אחד קיבלתי את בשורת האיוב, את עובדת היותה חולה בסרטן. זה היה ועדיין היום זה בלתי נתפס עבורי, לקחת את אמא שהיא האדם האיכותי והאהוב ביותר עלי אדמות ולחבר אליה מחלה אלימה כל כך.  אני מסתכלת בה ורואה את סבתי עליה השלום, אני נזכרת בחיבור המופלא ביניהן ותוהה האם תפגשנה לשלום. אמא – אני מקווה שאת שומעת אותי, שומעת את כימהתי , את געגועי, את אהבתי, את הערכתי, את ליבי שפועלם אלייך בחוזקה , את המקום של חוסר ההבנה.

את היחידה בעולם שקמה בלילה לראות אם הכל בסדר, את היחידה בעולם שהיה חשוב לך איך נראה באמת יומי, אם קשה או קל לי ומה אני עושה ואיך אני עוברת תקופות קשות – ואני הסתכלתי עלייך תמיד ואמרתי לך : מגיע לך, מגיע לך שתחפני בידייך את חלק מהטוב שלו את ראוייה, שתי כפות הידיים לעולם לא תספקנה כדי להסביר את שמץ קצהו של שעות מצחיקות, כמהות, אוהבות, מתגעגעות, עצובות, דואגות, מדהימות , פועמות, שעות על שעות וימים שחשבנו ש”אלי אלי, שלא ייגמר לעולם” . עד היום וגם עכשיו כשאני עוצמת את העיניים אני שרה בלחש את השיר הזה ורוצה לחתום על כל שורה וחושבת ומרגישה שאת בדיוק מאחורי.

ידעתי שחלית – אבל כמו כל מחלה , קצת משתעלים וקצת יש חום ולוקחים איזה קשקוש ואומרים אויש ועוד סירופ אחד קטן  והופס….אנחנו אחרי. לא דיימנתי ולא חשבתי שעלולה להיות מחלה שתיקח אותך ממני. לא נתפס, לא מובן ולגמרי לא ברור. לא נראה לי נכון וכל דבר , כל מה שקורה  -  נראה לי כמו איזה סרט בלהות, שאוטוטו ייגמר לו , נצא החוצה מהאולם ונאכל איזה ארטיק או גלידה עם שתיה קרה.

ואני עוצמת איניים ופוקחת שוב ואני רואה את אסופת האנשים הזו ולא מבינה למה כולם באו יחד, מה? אין לך זמן? את בורחת לאנשהו? קרה משהו מיוחד שלא סיפרו לי עליו? וכולם כאן ביחד…….ואחד מזיל דמעה, ושני עומד בשקט ושלישי סתם סוקר את הסביבה.

אמוש, הבטת מהסביב? ראית מה הולך כאן? חתיכת בלאגן – אפילו לא מאורגן, ואף אחד אפילו לא מנסה לסדר את הדברים כי כנראה שכולם מבינים שזה רק זמני ועוד מעט תבואי ותסדרי את העניינים כמו תמיד, תארגני, תסתכלי, תגידי, תחבקי, תמחי דמעה למי שצריך, תקשיבי,תחבקי והכי בעולם….תחבקי. תחבקי את מי שאת יכולה כמה שאת יכולה, ואת יכולה כל כך המון. אין לזה סוף ואין לזה גבולות.

עומדים כאן כל בני משפחתך , החברים והשכנים והם כל כך הרבה ולא ידעתי שיש לך כל כך הרבה כאלה. ידעתי והכרתי חלק גדול מהם , אבל לא התקרבתי אפילו להכיר  חלק אחר. מילא, באו המון? כנראה שנגעת בדרך זו או אחרת בכל אחד מהם, כנראה שפרטת על מיתרים של כל אחד שהצלטבו דרככם.

אני מסתכלת ומנסה להבין לאן הלכת ומתי תחזרי. נכון, תמיד דאגת לומר לאן את הולכת ומתי תחזרי ועם מי את נמצאת, דאגת לכל אחד בנפרד ולכולם ביחד, דאגת שאצל כל אחד תשרה נחת, דאגת לכולם, שכחת לדאוג לעצמך, את יקרה מפז ואיבדת קצת את עצמך.

את אמא מדהימה, חלקנו יחד שעות וימים ושנים שאין להם מחיר, כל מילה שאזכיר תחוויר מול ה”ביחד” שלנו. השתדלת כל כך שה”שלנו” יהיה רחב ככל שאפשר, שיהיו תחת כנפייך בלי גבול אנשים. הקפה ששתינו בבוקר כבר לא טעים לי, אין בו כמות חלב כמו שאני רוצה, אני לא ישנה אז לא קשה לי לקום בבוקר, כל בוקר הוא סוג של מלחמה מחדש.

את סובלת כל כך – ואולי לא, את נלחמת כמו לביאה – ואולי החלטת לנוח, ידעת את מחירה של מנוחה, האמנת שהמנוחה הזו היא הכרח. אני מסתכלת לכל כיוון, לכל זוית אפשרית ואת מציצה אליי כמו למשחק ילדים, את לא משחק אמא, את פשוט אמא, כל כך פשוט וכל כך מורכב ואף אחד בעולם לא יוכל לנסות אפילו להיות במקום ליד המקום שלך.

את זוכרת את הימים שחיבקת אותי כל כך, שדיברת איתי כשישבנו במטבח? את זוכרת ששאלת לגבי החברות שלי – מי ומה ואיך, ותמיד חיכיתי לסוג של אישור ממך. תמיד תמיד תמיד ידעת לתת אישור – גם אם זה בדרכך שלך. אני לא זוכרת שכעסת עליי אף פעם ” באמת – באמת” , רבנו, התווכחנו, דמענו כל אחת בצורה אחרת בגלל סיבה אחרת, אבל תמיד תמיד ידענו לקחת צעד אחורה ולהתחיל שוב.

בואי נריב על משהו עכשיו, בואי נריב – אני מוכנה להפסיד  בלי בעייה, אני מוכנה להפסיד וללהרוויח אותך.  ה”אין” הזה הוא כל כך בלתי אפשרי, הוא לא קיים אצלי בעולם, אני לא רואה עולם מתקיים בלעדייך, אני לא מרגישה שאפשר לעשות צעד אחד בלי שאת תהיי שם, בלי שתגידי, בלי שתחייכי , בלי שתגידי נכון, בלי שתכעסי, שתדעי, שתצעקי, אני לא יכולה ככה, זה לא תנאי חיים. לא ככה הרגלת אותי.

אני אוהבת וכועסת, אני מתגעגעת ורוצה להבין, אני יודעת שחשוב היה שתשתחררי מהכאבים, אני לא יכולה להבין שלא תשובי חזרה, אני לא רוצה להבין שיצאת למסע במקום אחר, איפה זה בדיוק.? באיזה רחוק? תגידי, גם אם זה רחוק נורא – אני מבטיחה, אני אבוא, אני אגיע חזרה.  תני לי רק את הכתובת והטלפון, לא צריך אפילו לתאם – את תמיד בבית, תני לי רק צ’אנס לפגוש אותך שוב.

חשבתי שנהייה יחד תמיד, ואנחנו נהייה – אני מבטיחה לך, מעולם ולעולם אני לא שוברת הבטחות, את יודעת, אנחנו נהייה יחד בצורה זו או אחרת, כי הלב שלי נמצא בתוכך והידיים שלך עוטפות אותי בדרך רגישה שלא משחררת וזה מרגיש לי טוב.

אני מחפשת מילים לספר מי את ואין כאלה, יש אנשים שאין מילים לספר עליהם – יש רק מעשים, כאלה שהם עשו, היו , רצו ונלחמו עבורם. האמנת בשביל כולם, רצית את הכי טוב עבור כל אחד שאת מכירה. בהדלקת נרות ביום שישי שאלתי אותך פעם – אמא, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, ואמרת לי שאת מברכת את כולם.. בבריאות ובכל דבר שהם מאחלים לעצמם, כזו אמא את. כ-ו-ל-ם  ורק אחר כך את…..ככה את, קודם כל כולם ואחר כך אם יש מקום , אם נשאר – אז תוסיפי את עצמך.

אימוש -  אני מדברת איתך עכשיו ואת כנראה ממש עסוקה בלהקשיב כי את לא עונה. את אחד האנשים המובחרים שיודעים להקשיב מבלי למתוח ביקורת, אלא יודעים פשוט להקשיב ואת כזו. המון פעמים את שותקת ואני שואלת אותך אם יש לך מצב רוח רע ואת פוסלת את זה על הסף – אני לא יודעת כמה פעמים זה באמת היה נכון, כי היו לך לא מעט ימים שאני לא יודעת איך עברת אותם בשלום. היו לך ימים קשים מנשוא, היו לך לילות שאני שמעתי אותך מזילה דמעות לתוך הכרית וכששאלתי אותך מה קרה היית אומרת שום דבר, זה סרט או משהו ברדיו שמעצבן אותך נורא.

היית גרופי של החדשות, לא הייתה כמעט מהדורה שפיקששת בארץ ובעולם. ידעת הכל, יותר טוב כמעט מכל אחד, אולי ידעת פחות כלכלה אבל ידעת אנושיות ובני אדם יותר מכל אחד שקיים. ידעת שלהיות חכמה זה הרבה יותר חשוב מצודקת, ידעת שלאהבה אין גבולות והיא חלק מכל דבר שקיים, היא האוכל, היא האוויר היא מי שאנחנו ומה שאנחנו וככה אהבת כל אחד מאיתנו – ואני ניסיתי לאהוב אותך ככה, אבל אי אפשר להתחרות בך באנושיות , ברגעים תומכים, מלווים ואוהבים.

אימוש – עוד לא הלכת ואני לא רוצה לתת לך ללכת, ואם אני אנעל את הדלת ואזרוק את המפתח לים – זה אומר שתשארי איתי לעולם???

אני לא חושבת שאני יכולה בלעדייך, אני יודעת שחלק גדול או כל מה שאני היום – זה רק בזכותך, נכון , יש כאלה שיגידו שחלק זה גם בזכותי – אז בלי לפקפק – אני כאן בגללך ובזכותך, אחרת איפה אני…….מי יודע?

יצאת למסע שאני לא יודעת איפה אוספים את הכרטיסים והיכן מכינים את הויזה – אבל אומרים שזהו מסע מעניין, מסע מלא הפתעות, לא כואב וכזה שמאפשר לנוח – אולי תקחי עכשיו את המנוחה שלא לקחת כל החיים? שלא היה לך זמן כי דאגת לאחרים? אולי תקחי עכשיו את המנוחה שאת ראוייה לה, אולי כבר לא תכאבי, אולי תעצמי עיניים. מגיעה לך המנוחה הזו, מגיע לך להפרד מהעשייה ומהכאב, מגיע לך לנוח.  אני אסתדר אם אני אדע שאת במקום טוב שאת יכולה לדאוג לעצמך……תני איזה סימן, תני איזה רמז שאני אדע איפה את נמצאת ואם לקחת את מה שמגיע לך או לפחות דאגו לך לתת.

אני אוהבת אותך יותר מדי אמא, יותר מדי מכדי שאתן לך להמשיך במסע הייסורים והכאב הזה, אני לא יכולה אפילו לתפוס את המושג “אין”  בהקשר שלך, אני מבינה ברציונאל שאת עייפה, שאת זקוקה למנוחה הזו, שאת לא יכולה להלחם בכולם כל הזמן, שאת רוצה כבר לומר די, אבל אני מרגישה וחושבת שזה לא אפשרי הדבר הזה, תחשבי עליי גם,אבל אם אני אוהבת באמת, אוהבת אותך כמו שאני רוצה וחושבת שמגיע לך – אני צריכה להיות ילדה גדולה ולתת לך לצאת למסע שלך, למסע החופש נטול כאב עם המון המון אהבה.

אני אבוא – אני מבטיחה לך, אני לא אשאיר אותך לבד, בשום פנים ואופן , זה אפילו לא בא בחשבון, אנחנו נפגש – בינתיים בואי , חכי לי, אנחנו עוד נפגש חזרה…….חבקי אותי אמא, חבקי אותך חזק.

עוד מהבלוג של אורלי ברג

תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 5 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 4 years

כותבת בכייף ? תפתחי בלוג ו..דווקא סלונה. למה??

מישהו מהחברים הכי טובים שלי שיודע שאני כותבת יומן , אסופת "יומני היקר" שחצי מזה הלך לעזאזל, איבד את המקום, נשפכו שם מים..... למה? כי אצלי הכל מסודר, ממש מסודר שצריך שבוע ל"ג בעומר כדי לשרוף את כל הניירת. יש נגיעות בחיים שצריכות...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה