הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 264

החל מדצמבר 2013

אני יודעת שאת תמשיכי לאהוב למרות ה-כ-ל…לפעמים מותר לא לקבל הכל בהבנה, מותר גם לומר שמשהו לא בסדר – את לא היית כזו, אף פעם. תמיד עיגלת פינות ועשית הנחות לכולם, נתת הסברים למה היא / הוא מתנהגים כך….לא מוכרחים . הלוואי שהיית יודעת את זה קודם. לפעמים אני חושבת שהלוואי שלא היית פולנייה כל-כך בהתנהגות שלך, למרות שכתוב בת”ז שלך שנולדת שם…:)

01/06/2013

חשבתי לא לחלוק איתך את המידע הזה, אני יודעת שהוא יכאיב לך נורא, אבל   א -ו-ל- י,   ולו בגלל  ארבעת האותיות האלה שמבטאות עולם ענק של ספק בגלל זה אני חולקת את זה אתך. את זוכרת שהיא נולדה, נכון? את זוכרת כמה שעות נסענו כדי לראות אותה באותו יום? היה חם גיהנום, ירדנו במקום הלא-נכון, עשינו אני חושבת כבר אז כמעט את כל הטעויות שאפשר לעשות…אבל במשך השנים למדנו שתמיד אפשר לעשות עוד טעויות.

היא הייתה הראשונה שלך, הראשונה – וגילית אז כמה אפשר לאהוב נכדה. אהבת אותה עוד לפני שראית אותה, לפני ששמעת אותה, לפני שראית את החיוך בזויות העיניים ולפני שראית אגרופים קפוצים בחוזקה של תינוקת שנולדה. אהבת אותה עוד לפני כל אלה. אהבת אותה כי היא הייתה. פשוט כי היא נולדה.

היא אהבה אותך בדרכה שלה. היא ידעה להרעיף אהבה – בזמן שבחרה והיא ידעה בדיוק מתי לבחור. בגיל ינקות אפשר ובדרך כלל מרגישים את הצורך הבלתי מוסבר הזה לעטוף בחיבוק אוהב ומגונן וכמה עשית את זה…אני זוכרת כמה נהנית מזה ואי אפשר היה למחוק את החיוך מהפנים שלך….אהבת לאהוב אותה. אהבת לאהוב כנראה כמו שסבתא יכולה….למרות שזו הייתה פעם ראשונה שהיית גם אמא’לה וגם סבתא.

היום, היא שכחה, או חשבה שזה לא לעניין …אולי כי את לא כאן – אולי כי את לא מעניקה לה את מה שהיא חושבת שמגיע לה. אולי כי…אני באמת לא יודעת למה – אהבה שתלוייה בדבר ובזמן . נורא עצוב, אבל את הרגשת את זה והרשת לעצמך לומר לי את זה קצת ובעדינות בימים האחרונים לפני שהלכת.

אני חושבת שגם היום אני לוקחת איתי את היכולת שלך לפתוח את הלב לרווחה ולהכיל בתוכו כל-כך הרבה אהבה, אוקיינוס של אהבה, אפשר היה לשייט במיימי האוקיינוס הזה ולהרגיש בטחון, לדעת שאי-אפשר לטבוע אצלך – כי את סוג של עוגן. פעם הייתה בארץ, בצפון -  “מדינת אכזיב”, אצלך הייתה “מדינת האהבה” – בלי דגל, בלי נשיא וגם בלי ראש ממשלה. הייתה כתובת מאד מדוייקת. את היית ותמיד תהיי מדינת האהבה.

לפני שהלכת מכאן , החלפנו המון מילים, דיברנו על “דברים שרצינו לומר ולא היה מתי ואיך….” – היו כאלה לא מעט. ניסית להבין איך לא ראית שהקשר ביניכן הולך ומתפוגג לו, הולך ונעלם לו או כמו שאמרת לי אז…משהו שמאבד צורה. “זה לא זה”…הרבה פעמים אמרת כך אבל נתת לזה המון הסברים,

לא רצית או בחרת לזכור את הימים של האהבה ביניכן אבל כבר אז הציצה לה בצורה כמעט סמוייה האכזבה. שאלת אותי בעדינות “אם ככה כולם” ? נתת לה ימבה אפשרויות מכובדות ותירוצים לעובדה שהיא לא באה לבקר מספיק, שהיא נורא עסוקה , שהיא….לא רצית חלילה לומר (זה בטח קשה מנשוא לומר שלא כולם ולא תמיד אפשר) – היא מאכזבת אותי / מכאיבה לי או לא רצית להגיד לה שהיא מכאיבה לך או משמחת אותך מאד בימים שקשה לך כל-כך….רצית לשמור על אותה אהבה  שהייתה פעם למרות שאני חושבת שבלב, עמוק שם בפנים – ידעת כבר שזו לא אותה אהבה, שהיא שנתה פנים , שנתה צורה….

אני לפני טיפול נוסף בכימו’ – אני לא מפסיקה לתהות מה היית אומרת, מה היית חושבת, איך ואולי טוב שאת לא כאן… אני נחנקת מדמעות כשאני מעלה בכלל בלקסיקון שלי  את המחשבה שטוב שאת לא כאן, שטוב שאת לא יודעת, לא מרגישה ולא חווה את מה שאני עוברת, עוברות אולי שלוש שניות ותחושת ה”איך אני בכלל חושבת ש…” – איך אני יכולה בכלל לחשוב שטוב שאת לא כאן ??

פעם כבר אמרתי לך אחרי שהלכת לך שכולם מאד טובים במילים, שכולם נהדרים בהבטחות, שכולם מקסימים באמירות – כי מי לעזאזל ירגיש כל-כך מתוסכל מול האמירות שידעתי כבר אז שאין להן כיסוי, שהן נאמרות מן השפה ולחוץ, שרוב האנשים בעצם אומרים את מה שהם לא מתכוונים אליהם , שהם אומרים פשוט כי זה פוליטקלי קורקט.

חשבתי שאני אהייה גיבורה באמת, שאפשר גם להסתדר בלי אף אחד, שזה יהיה קשה – אבל אפשרי. אני לא אדם מפונק – את יודעת. לצערי זה לא ממש עובד ככה. זה ממש בלתי אפשרי לעבור את זה לבד למרות שאת יודעת כמה אני “אוהבת”  לבקש ממישהו להיות איתי לפחות בימים הקריטיים (שזה רק חלק מהימים שבין טיפול אחד לשני), זה עולה לי בעוד ים של דמעות ….אני כל-כך שונאת את זה.

אני שונאת  ומתביישת שהגוף שלי ככה בגד בי, שאני לא מסוגלת לקיים דיאלוג פרודוקטיבי עם הגוף שלי ולנהל איתו מערכת יחסים נורמלית, אני שונאת ומתביישת בעצמי שאני צריכה מישהו כדי לעזור לי. אני שונאת את זה שגיליתי שאני לא מספיק גיבורה, שאני לא מספיק חלשה. מבחן ההתפכחות הזה כואב נורא ואני נכשלת בו ב=ענק !!!

אימוש שלי – אני רוצה שתדעי שמתוך כ-ל  אלה שמאכזבים, שמכאיבים, ששוכחים  – יש כאלה שגם ממשיכים לזכור, שממשיכים לשאול, ששואלים אם צריך משהו ומושיטים יד כשהם יכולים. אומרים ש”דם סמיך ממים”. צר לי לשבור את המיתוס ואולי טוב לי לעשות את זה ואולי טוב לי מבחן ההוכחה הזה. אולי טוב לי לדעת שבחרתי את החברים שלי בקפידה, ברגישות, בחכמה ובאהבה.

הם שם. צ. שם – כשהוא בארץ. הוא לא מוותר לי, הוא הרוח הגבית שלי. הוא כועס עליי כשאני אומרת לו שאני מאוכזבת שאני לא גיבורה, שאני לא חזקה – הוא מזכיר לי כמה ולמה הוא קיים בעולם שלי. בדרכו שלו. בצניעות שלו. הוא שם. בלי אמירות גדולות, בשקט, בצניעות אבל בעצמה ובגדלות נפש – כי ככה הכרנו אותו כל- הזמן.

ד. שיהיה לי בריא האיש המיוחד הזה. הדבר הכי מופלא שפגשתי אי-פעם ואהב ואוהב כמו תמיד. אפילו קצת אחרת מתמיד. בצורה ביזרית אני מרגישה מתוסכלת שאני אפילו לא מצליחה לכעוס עליו כמעט בשום נושא. הוא בא ועוטף. ומביא, ומבשל, ודואג ואוהב – בדרך שלו. בדיוק כמו שהכרנו אותו כל השנים. הוא לא מוותר, הוא נלחם כמו אריה (לפעמים אני חושבת שיותר ממני…), לא סתם אנחנו יחד כל-כך הרבה שנים. כשאני אומרת לו תודה – הוא כועס ותוהה….בשביל מה אנחנו אוהבים? בשביל מה אנחנו חברים? את מכירה נוסחת חברות אחרת ביננו??

אז יש לך אותה ששכחה כל-כך מהר…שויתרה על כל מה שניסית להעניק לה כל השנים – אולי כי עכשיו את לא כאן ולא נותנת…שלא ייכאב לך על זה אימוש – בתקופה האחרונה אמרת לי בעדינות ש”זה לא זה”…אמרת בשקט, בלי לפגוע.

יש גם אותם – את ד. ואת צחי, את הגיבורים שלי, שגם את השכלת לאהוב כל השנים והם כל כך שונים האחד מהשני ובכל זאת אהבת את שניהם. ידעת איכשהו באינטלגנציה שלך שהם יהיו העוגן שלי – גם בימים שאני הרגשתי את זה פחות.

איך לומר לך אמא ? זה לא פיקניק עכשיו…(למרות שהיה בסלונה והתבאסתי שלא הלכתי ..), ימים של לונה-פאק בלי לונה-פארק. לפעמים אני חושבת – הגיע הזמן לעשות סיבוב על גלגל ענק באפקוט, לעשות ממש סיבוב ולהשאר תקועות שם בכייף – למעלה. מה יש? מותר להסתכל מלמעלה…אולי משם רואים דברים שלא רואים מכאן.

עוד מהבלוג של אורלי ברג

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה