הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 251

עוקבים: 6

החל מדצמבר 2013

חודשיים את כבר לא כאן, את לא מתהלכת בתוך הבית עצמו, את עמוק בלב – לא יצאת ממני לשנייה אחת. אני דואגת לך – לא שמעתי ממך כל התקופה הזו. אני לא יודעת אם טוב לך או לא. הקיץ נורא ואיום. כל שנה אנחנו אומרות שלא יכול להיות יותר רע – אבל השנה הוא הרבה יותר גרוע – את אינך.

03/08/2012

אמא’לה

כמה זמן הוא מונח יחסי. כבר עברו יותר משלושים ימים ואת לא כאן ובשבילי את כאן. מאד נוכחת. אני הולכת  בחדרים ורואה אותך, אני רואה טלוויזיה בסלון ומחלישה את הקול כדי שלא תתעוררי לא בכוונה, אני הולכת לכיוון של החדר שלך ואני יודעת שאת שם, אני מרגישה אותך כל כך דומיננטית, שוכבת במיטה, כמעט כמו תמיד, לפחות בזמן האחרון שבו התייסרת כל כך מכאבים. אני עומדת שם ליד המיטה ומסתכלת עליה כל כך חסרת אונים והכריות מונחות שם אחת על גבי השנייה בדיוק כמו שהיית רגילה לשכב – עם שתיים או שלוש כריות. לא שכבת שטוח. שכבת תמיד על הצד. לא ידעתי למה. ידעתי שזה נוח לך. בתקופה הלא רחוקה שכבת גם על הגב. ניסית לשנות פוזיציות בגלל שכאב לך כל כך. לא מצאת לעצמך מנוח. חיפשת מקום שייכאב לך פחות. כל נקודה בגוף גרמה לך לייסורי תופת. ואני הסתכלתי הצידה או מולך כדי שלא תראי את הדמעות, כדי שלא תראי אותי עוצרת את הנשימה.

כמה פעמים דיברת עם אלוהים. ביקשת ממנו שייקח אותך. שאת לא יכולה יותר. שכואב לך נורא. אני ידעתי שזה נכון אבל סירבתי לשמוע. לא יכולתי לשמוע את זה. לא יכולתי לשמוע שכואב לך, לא יכולתי לשמוע שאת כבר לא יכולה להיות כאן כי כואב לך כל כך. את לא היית מהטיפוסים שמרימים ידיים. אף פעם לא. עברת בחיים שלך כל-כך הרבה  או כמו שאמרת לי באחת השיחות שהייתה לנו בתקופה האחרונה. אף פעם בחיים אני לא זוכרת שהתלוננת. אף פעם לא אמרת שמישהו פגע בך, שמישהו עשה לך רע ועכשיו, לא מזמן כנראה שהרגשת שאת לא יכולה יותר. הרשית לעצמך לומר, גם אז אמרת את הדברים בשיא העדינות.

איך אמרת אז ? אמרת שלא היו לך רגעים אמיתיים של אושר בחיים האלה. לשמוע את המילים האלה ממך זה כמו לקרוע את הלב ולתת לדם לזרום באופן חופשי בלי יכולת לעצור אותו. זה כאב לי שרציתי למות, רציתי למות באותו רגע. באותה שנייה ממש. נכון, זה לא היה חדש. מי שהכיר אותך באמת באמת  (ואני יודעת שהיו מתי  מעט שהכירו – וגם זה באופן יחסי) ידע  חלק לא קטן מהדברים. ידע שאת מה שמה שאת אומרת עכשיו במיטה – את מתכוונת אליו. ידע שזו האמת כולה.

את באמת לא שמחת מכל הלב. היו מספר מאורעות משמחים באמת באמת שגרמו לך אושר. אבל זה היה אושר נקודתי שחלף דיי מהר. לא רציתי לומר לך שהיו לך שזה לא נכון ואולי עכשיו את אומרת את הדברים כי כואב לך – חשבתי והרגשתי שפעם אחת שווה ומגיע לך לומר את מה שאת אומרת. פעם אחת תגידי את מה שיש לך לומר בלי לחשוב מה יגידו.

החברות המאד מאד טובות שלך (והיו לך מעט כאלה), בעיקר מהעבר ידעו. הן אולי לא ידעו הכל, אבל הן היו הכרית הסופגת והאוזן שגם שמעה וגם הקשיבה. אני לא יודעת מה אמרת להן  אבל שמחתי שלפחות יש לך כתובת לדבר איתה.

אמא’לה – באים עכשיו לבקר אנשים שחלק גדול מהם את בכלל לא מכירה והם לא הכירו אותך. הם באים כי אולי זה איזה מן קוד חברתי שצריך לסמן וי – “מילאתי את המחוייבות הזו” – הם אומרים בלב. חלק גדול מהם לא היית רוצה אפילו שיבואו. בעקרון את לא היית אדם של הרבה אנשים. לא אהבת התקהלויות אדם. אהבת אנשים כפרטים. אהבת לעזור לאחד ועוד אחד. אהבת מאד מאד. את אדם מדהים. אין כמוך. לא היו לפנייך ולא יהיו אחרייך כאלה.

אתמול  היינו לבקר אותך. את יודעת, הרי את שונאת ביקורי פתע אז לפחות יומיים קודם באתי לומר לך שמחרתיים יהיו לך אורחים. כשהיית כאן תמיד היה מישהו שצריך משהו וזכר לבוא או לצלצל. כשלא היו צריכים משהו ממך – אף אחד לא ספר אותך ממטר. אולי זה טוב, להיות משוייך לאנשים כאלה חראים יותר טוב בלעדיהם, בלי לעזור להם ובטח בלי הטובות שלהם. לא יכולת שלא לעזור להם. לא חשוב כמה סטירות חטפת מכאלה שעזרת להם – הם לא הסתכלו לכיוון שלך אחרי שגמרו “להשתמש” בך.

במידה מסויימת לא רציתי שיבואו לבקר אותך אתמול אנשים שאין לך שום זיקה  אליהם ובאמת ככה היה. ממש צפוי. היו  כמו שאת יודעת  ממש מעגל ראשון וגם שם שכחה מישהי לבוא. מישהי שהיית לה אוזן קשבת, שלא הסתיימו להם השעות שהאזנת לזיוני מוח ולמצוקות שלה. כן, אולי טוב – כי  אני לא בטוחה שהם ייזכרו אותך עוד שנה אלא אם יזכירו להם.

נכון, אני לא אמרתי לאף אחד. השארתי למישהי מהעבודה שלך את האחריות להודיע למי שהיא חושבת לנכון – בצורה “מפתיעה”  הם מצאו את הכתובת ואת הטלפון שלך ולא עשו לפעמים צעד אחד בלעדייך , בלי לשמוע מה יש לך לומר. אתמול  למישהי היייתה מחוייבות, לשנייה חבל שלא אמרו קודם, השלישית הייתה עסוקה וככה אני יכולה להמשיך לך את הרשימה אבל זה נשמע לי מדי מטומטם. את בנאדם הרבה יותר חכם מאלה. הם סתם אנשים רעים. הם לא אנשים רעים בגלל שלא באו, ממש לא. הם אנשים רעים שמנצלים אחרים וכשאי אפשר לעשות בהם שימוש הם מקמטים וזורקים לפח או סתם על הרצפה. אני לא יודעת מה זה אומר עליהם – עלייך זה אומר שעשית באהבה ובלי חשבון – עשית המון.

פעם לימדת אותי ש two wrongs doesn’t make it right  וזה כל כך נכון. את הרי מכירה אותי  כל כך טוב ויודעת מה אני הייתי עושה או אומרת. אבל עכשיו אני כל הזמן חושבת ושואלת : מה את היית אומרת . לא מעט אנשים יש עכשיו הרבה מזל שהם יודעים שאני לא עושה הרבה בלי לשאול אותך ואת ואני לא דומות בהתנהלות בקטע הזה.

היום יום שישי אני לא יודעת אם את זוכרת. בשנה האחרונה שתינו התחרבשנו על הימים ולא זכרנו  אם זה יום ראשון או שני. מילא, זה לא ממש חשוב. כן, אני אדליק נרות. את טובה אליי כל כך. את למדת  אותי לעשות לא מפני שצריך אלא מפני שכך אני בוחרת ורוצה. זה באמת ככה. גם סבתא הייתה כזו, היא לא הייתה אומרת אף פעם “את צריכה” – אולי זו אחת הסיבות שאני אוהבת אותך כל כך.

החלקת לי בין האצבעות כמעט בלי שאני ארגיש. היית קרועה מכאבים ולפחות כשיצאת מכאן לא רצית להכאיב לי שוב. לא הייתה דרך, לא היה שביל, לא הייתה אבן-דרך שהיית יוצאת ולא הייתה נקרעת לי הנשמה, נקרעו לי הנימים , נצרבה ודימם לו כל ווריד וכלי דם אפשרי. העיניים  נפוחות מדמעות ולפעמים אני חושבת איך זה יכול להיות ? מאיפה הן באות? או שהן לא נגמרות. את כל כך חסרה שזה לא ברור , זה לא נתפס, זה לא הגיוני, זה אף פעם לא יהיה. לא מעט פעמים אני חושבת שזה יהיה הרבה יותר טוב אם אני אבוא אלייך למחנה. הייתי אצלך אתמול וכל כך רציתי לפתוח את המקום ולהכנס ולסגור שאף אחד לא יוכל לראות או לדעת ושלא יישאלו איך זה קרה.

כואב לי כל כך שאני לא חושבת שיש אות אחת שאני יכולה  לחבר לאות אחרת וליצור מילה שתסביר את עוצמת הכאב. אני מרגישה כאילו את עכשיו כאן ובאותה שנייה אני מרגישה כאילו לא היית כאן מעולם. אני מרגישה שהמחשבה והתחושות מתעתעות בי – אני יודעת שאת לא רוצה להכאיב ולא ידעת שתכאיבי בדיוק כמו שאני לא ידעתי שאפשר לכאוב כך ואין לזה סוף לעוצמת הכאב הזו.

אני מרגישה שאני מפגרת אחרי השאר. כל מי שהיה פה בתקופה של השבעה או פגש אותי  כשהייתי בסידורים (בכמה ניירת צריך להתעסק כשאת לא כאן…..) אמר לי שאני צריכה להיות חזקה , שעכשיו אני צריכה להתחיל לחיות, שאת היית רוצה לראות אותי מאושרת, שעכשיו זה הזמן שלי, שאני צריכה…- מאיפה לעזאזל מישהו יודע מה אני צריכה ומה את רוצה או צריכה? את השארת למישהו הוראות הפעלה או רשימה של מה צריך לעשות – איכשהו אנשים זרים יותר או פחות מרגישים שהם צריכים לקחת מונופול על מה שצריך להיות  עכשיו.

אני לא רוצה לשמוע – אבל אין לי ברירה, אז נכון שאני שומעת בליל של מילים ולא ממש משהו משמעותי. אני לא רוצה לומר או לחשוב או להגיב לדברים או לאנשים שאין ולא הייתה להם מילה גם כשאת היית כאן בסביבה. כאלה שגם את וגם אני לא חשבנו שהם ראויים לדיון. זה מציק לי ברמת הרוע –כי אני באמת חושבת שיש המון אנשים רעים. אנשים שהבטיחו לאורך כל החיים שהם יעזרו לנו, שהם יהיו שם בשבילנו, שאם נצטרך, שאם…ועוד אם….ועוד אם אחד.  אני חושבת שכמעט אף אחד לא התכוון למה שהוא אמר. בשביל מה, תגידי לי בשביל מה אנשים כאלה רעים ? אנחנו ביקשנו פעם משהו ממישהו ? תעשה לי פרוטקציה ותסדר לי – אלה בטח לא היו מילים שאת השתמשת בהן כי לא חשבת שמישהו צריך או רצית שמישהו יעזור לך , וגם אם היית צריכה עזרה וחשבנו שאפשר לעזור ולהקל – אנחנו לא ידענו ואני לא חושבת שאני יודעת לבקש – שנינו האמנו שמי שרוצה לעזור או להציע יעשה את זה לבד בלי להודיע שהוא הולך לעזור.

בשביל מה להגיד את מה שלא ביקשו ? בשביל מה להציע מה שלא התכוונתם מראש ? למה לא הייתם כשאת היית כאן בסביבה ? אני אגיד לך למה – הם הבינו שאת כבר לא יכולה לעזור להם, שאת לא יכולה להושיט להם יד. באותו שלב הם הפסיקו לבקש עזרה וייעוץ ואוזן קשבת, באותו שלב הם הבינו שאת כבר לא “ברת שימוש” – אז גם הפסיקו להתקשר או לבוא לבקר כי כבר לא היית שווה בשבילם. אנשים רעים. פשוט אנשים רעים.

פעם אמרת לי שהחיים הם תיאטרון אחד גדול ואם צריך לתת פרסים של שחקנים מצטיינים יש כאלה לא מעט. גם בתוך “המשפחה”. אני חושבת ש 48 שעות אחרי שלא היית כאן בסביבה ירדו המסיכות וכבר לא היו צריכים להיות נחמדים , להבטיח הבטחות או לחייך לאנשים אחרים. כאובים.

כן, גם אני בעוונותי הייתי כזו אבל מהצד השני. לא רציתי להכאיב לך. רציתי לגונן עלייך כמה שאפשר. רציתי שתשמעי שאנשים אומרים שהם משפחה. לא חשוב שהם ידעו לומר שהם תמיד יושיטו יד – הם רק ידעו לומר את זה אחרי שהסתכלו ובדקו שמי שצריך לשמוע כמה הם טובים ונמצאים שם בשבילך שומע. הצל”ש החברתי הזה היה חשוב להם – לא היה לו שום ערך.

לא חשבתי שיהיה לו ערך. ידעתי שאלה מילים ריקות מתוכן, אני לא יודעת מה חשבת על כל האמירות האלה, אולי האמנת לחלק מהן ואולי רצית להאמין כי ככה פחות כאב לך. אני אולי נאיבית אבל האמנתי לחלק מהם. לפחות  לאנשים שחשבתי שהם קרובים יותר – אבל אין דבר כזה קרובים יותר. יש קרובים לפי הנוחות ולפי מי שבאיזור וחשוב שיישמעו מה הוא אומר וכמה הוא נדיב ואת רובם הגדול מאד אני יכולה לזרוק לזבל.

אני עצובה לספר לך ואת גם בטח רואה כמה אין כיסוי כמעט בגרוש לכל אמירה כזו. כמה משפט כמו “את יודעת שאנחנו ה-משפחה שלך”  לא החזיק מעמד אפילו חודש. שלא תביני לא נכון אמא, אף אחד לא חייב כלום לאף אחד. חשבתי שהיושרה היא סוג של ערך וכבוד עצמי. שום דבר אמא. שום מילה, שום הבטחה אין לה כיסוי ואני לא יודעת מה חושב הצד השני.

את יודעת? אם אני מעזה ואומרת שאני לא מבינה את השקרים והרוע של אנשים כולם ממהרים להסות אותי ולהסביר לי שבזמן מצוקה רוצים להקל וזו דרך לנחם. כן, אנשים לא מתכוונים למה שהם אומרים- היום יש מי שאומר לי את זה. אומרים את זה כדי להקל אבל את צריכה לזכור שלכל אחד יש את החיים שלו והוא חוזר לחיים שלו ולשגרה שלו. לא רצינו אחרת ולא ביקשנו. לכי תגידי את זה עוד פעם למישהו.

עוד מהבלוג של אורלי ברג

תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 5 years

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 5 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה