הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 259

החל מדצמבר 2013

זה לא אני – זה הוא. מה אתה לא מאמין לי ?? בטח מאמין – אבל תסתכל עכשיו מי שוכב על הכביש….טוב, הוא רצה לחתוך אותי בכביש. כמה התשובה הזו נשמעת מטומטמת עכשיו. הם לוקחים לנו מקומות עבודה, מעשנים סמים ליד הילדים שלנו – מאיפה הם לוקחים סמים – אולי מהילדים “שלנו”?? אולי צריך להתעשת מאד מהר ולהבין שהדליקה הערכית והמצפונית כבר פרצה ועכשיו צריך לשמור שהלהבות תשארנה בשליטה עד שנוכל לכבות את השריפה….

05/06/2012

החיים והמוות ביד הלשון – כמה כואב ככה נכון. כשאני שמעתי בתל אביב אדם שאומר: מ’כפת לי, זה לא ענייני – הבנתי פתאום כמה זה אולי לא עניינו – אבל כמה זה ענייני וענייננו. ידענו להעביר בקורת על ניו יורק כשהפשיעה והאלימות חגגו שם – זה רחוק, זה לא שלנו. בצרפת – לא מזמן גם שם זה נורא רחוק ולא שלנו. כשמגיעים לתל אביב וקצרין וירושלים ושאר הארץ – זה הופך למדאיג, רע, ו- איך זה קרה לנו? פתאום זה זה ענייני שלי וענייננו שלנו.

גם כשאמיל גרינצוויג נרצח – זה לא היה שלי. זה היה של השמאלניים, זה היה בהפגנה פוליטית. כשההצגה “משחקים בחצר האחורית” (האירוע הטרגי של האונס הקבוצתי) הופיעה באולמות – לקחנו את בני הנוער לצפות בה. שכחנו שבני הנוער של אז – זה אנחנו של היום – הצגה אחת היא לא יופי של פתרון. בטח שהבנו ש”משחקים בחצר האחורית” – זה קיים, אבל זה לא בחצר שלי. זה אצלם. אצלנו זה לא יכול להיות. הכל זה שם, זה רחוק, זה לא יכול להיות אצלנו. אצלנו אין מקרי אונס !!!  מישהו כבר הפנים כמה מקרי אונס מדווחים כל יום והבין שכ-א-ן  ובכל מקום בארץ מתרחשים מקרי אונס ושוד, והתעללות בקשישים ו-רצח “בלי כוונה” ?? לא נראה ככה ובטח לא מרגיש ככה.

אני קוראת ושומעת על אנשים שעושים רילוקשיין בענייני עבודה ואני תוהה אם לא צריך לעשות רילוקשיין וריסט לערכים,למצפון וביחד למדינה הזו כפי שהיא נראית ומתפקדת היום. אולי זו טעות בעצם – זו לא המדינה. זה אנחנו קודם כל. אחר כך אני אצביע ואומר ששר הבריאות ושר החינוך ושר האוצר וכו’ – אבל זו קודם כל האחריות שלי !!!

באמצע הלילה, בלי שום קשר כתבתי פוסט על גדרות וחומות (מוזמנים לקרוא:הוריקן /”לא תמיד צריך גבול וחומה”) - חשבתי על החומות שמקימים בין מדינות ופתאום מצאתי את עצמי פולשת לגבולות ולחומות בין אנשים. אנחנו לא יודעים לכבד את המרחב האישי, אנחנו לא יודעים לכבד את המרחב הציבורי. אנחנו פולשים לטריטוריות שלא שלנו – אנחנו עושים את זה בכח, באלימות, שיראו שאנחנו חזקים – צריך להקים חומה כדי לא לפגוע בזולת ? אי אפשר להתקיים ביחד מבלי לפגוע בשני?

הוא עשה לך משהו ? דבר איתו. הוא העליב? הוא פגע? הוא לקח ? הוא נגע ? – איבדת את זכות הדיבור? איבדת את הלשון? – אני מרגישה שהפכנו לחסרי עמוד שדרה, לאנשים שנלחמים למען הכח, לאנשים ששוכחים שאפשר להיות חכם מבלי לנהל מלחמות ולנצח.  לא כל החיים שלי אני רוצה לנהל או לעמוד בבתי משפט כדי שיטיחו בי אשמה – אולי אני יכולה פשוט להיות חכמה. זה בדיוק העניין : צריכים לפחות שניים כדי לרצות, כדי לעשות, כדי להאמין שאפשר. קשה היום לעשות את המתמטיקה הזו.

מי שמנסה להפעיל מולי כח ולא חשוב אם זה בכביש או בהפגנה פוליטית או סתם במסעדה “הזמנו שולחן לפניכם…”. מי שמנסה – מולי זה מצליח. אני כל פעם מרגישה שאני מותשת מהמלחמות האלה, אני לא רוצה לריב כל היום, אין לי כח לפתוח את היום ולחשוב עם מי אני הולכת להתעמת, מי מתכוון לקלל אותי ככה בתור ספורט על הדרך ? – אני עיייפה !!

המחאה האחרונה שהייתי בה הייתה נגד אלימות (צחוק הגורל) . אוסף שמינסטים לפני גיוס. היה נסיון לדיאלוג בין מפקדים בצה”ל לבין מלש”בים (מועמדים לשירות בטחון). כמובן שהתעורר הויכוח של השטחים והמכות שאנחנו מחטיפים לערבים ומי צודק – ואנחנו רק ניסינו לדבר נגד אלימות – גם פיזית וגם מילולית. לא באנו לנקוט עמדות פוליטיות. הסערה בזמן ההדרכה הייתה כל כך גדולה , אוסף של קללות שיכול להוות ספר עב כרך, הרמות ידיים ומספר טריקות של אולם ההרצאות.

הפסקנו את הפעילות שעה לפני הזמן כי הבנו שתועלת אפקטיבית לא תצא בסיטואציה והחלטנו להסריט להם את עצמם בכל אותו זמן שהתרחשה הפעילות. החלטנו לשקף להם את עצמם בזמן שאנחנו מנסים להבדיל את אלימות מהידברות.

לא התכוונו, זה בצחוק, זה לא כמו שזה נראה – רפרטואר מקוצר מאד של תשובות. מיקרו של התרבות והחיים בישראל. ככה נראים לפעמים הכניסות למועדונים , ככה כשרבים על בחורה אחת שני בני נוער, ו….ככה כשאתה נוהג על הכביש בבוקר אחרי ריב עם האשה או כשאת חוזרת מותשת והילד צורח לך בדיבורית – ככה אנחנו נראים.

מה אני רוצה מסודני שבא עם אשתו לארץ ולא בכוונה נולד כאן בנם הבכור? מה אני רוצה ממשפחה שגרה כאן בדרום תל אביב , חיה ביושר ממשכורת דחק אבל לא פגעה באף אחד. לא בכבודו של אדם ובוודאי שלא בגופו? – אז מה בעצם אני רוצה מהם ? למה אנחנו רודפים אחריהם? הם פגעו בנו ? לא !! אני לפחות חושבת שלא. למה אתה לא נותן לבת שלך לשחק בגינה עם הבן של השכן שלך שבמקרה נולד בארץ אחרת ? הוא עשה משהו? הם משחקים לא יפה? למה אתה לוקח את הבת שלך ביד ואומר לה “אל תשחקי איתם”. למה בגיל 5 הוא צריך   להבין שהיא שונה ואחר והוא לא יוכל להיות כמו כולם? מה צריך להבין ילד כזה?

אנחנו מתפלאים על הזעם שמצטבר  ? על הייאוש שמתגבר ? עוד מעט קיץ והטמפרטורה תעלה. אני רק יכולה לקוות שהטמפרטורה האישית של כל אחד מאתנו תרד ואולי נצליח אפילו קצת לשבת ולדבר. בטעות שאני לא מאמינה שיכולה לקרות אולי גם נחשוב שאפשר אחרת…..

עוד מהבלוג של אורלי ברג

תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 6 years

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה