הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 260

החל מדצמבר 2013

ככה זה – בימים של כאב וגעגוע, בימים שהתחושה היא שלא יכול לכאוב יותר מהכאב שקיים עכשיו אני מכריחה את עצמי לזכור שזה בסדר לרחם , שאף אחד לא מת מרחמים, שמותר לכאוב ולבכות אבל בסוף מתרוממים. למה? כי אין ברירה אחרת לכל מי שרוצה לשמור על שפיות ורוצה להמשיך לחיות ולהנות.

22/05/2012

כמעט לכל אחד יש פנטזיות וחלומות. אין לי חלומות גדולים כמו למיס תבל להביא שלום עולמי, למגר את הרעב ובכלל…לשנות את העולם. אין לי כאלה ואני גם לא זוכרת שהיו לי. בכתה ד’ בבית ספר יסודי חלמתי שקובי יאהב אותי. לא, לא התגשם וקצת יותר מאוחר הבנתי שחלומות לא תמיד מתגשמים. זה גיל יחסית מוקדם כדי להבין שלפעמים חלומות יישארו פנטזיה. אז אולי בכתה ד’ לא מדברים פנטזיות (אולי כן) אבל כבר מבינים שחלומות לא תמיד מתגשמים.

אהבתי לשחות וגם היום אני די מחבבת את עולם המים. אהבתי להשפריץ ובעיקר כשהייתי די קטנה אהבתי לזרוק בלוני מים ולראות אותם מתפוצצים ומרטיבים אחרים – טוב, מה אפשר לדרוש מילדים קטנים. גם בתור ילדה גדולה שמישהו מעצבן אותי נורא – בא לי לגרום נזק זניח, משהו שייעצבן, אבל בקטנה….ככה שייזכור אותה לפחות ליממה.

לריבונו יש לפעמים כנראה איזה תחביב לטרוף את הקלפים, במיוחד את אלה שאני במיוחד אוהבת. אז מה אם על הדרך הוא מחרב לי חלומות ? נו מילא, הוא אף פעם לא שאל אותי אם הוא מקלקל לי איזה חלום על הדרך. השיחות שלי איתו מועטות ולא משהו מהותי. סתם ככה לפעמים הוא שואל מה שלומי.

התקדמתי עם הגיל וכבר צלחתי את התיכון בכייף ובהנאה ואפילו לא קיטרתי על הצבא – בסך הכל הייתי בנאדם די מבסוט. לא היה משהו מיוחד שדרש כעס או תסכול מיוחד וזה היה בסדר בשבילי. לא בניתי עולם, לא הבאתי שלום – פשוט רציתי ללכת לשחק טניס ולקפוץ לבריכה. כן, היה בי שמץ של אגרסיות (אפשר להוציא בקלות במשחק טניס) ואחר כך להטביע את עצמי בכייף בבריכה.

החלק הראשון עבר די בשלום. משחק רגיל, אולי קצר במקצת שלא בישר את המשך היום. חציתי את הגדר והסתכלתי בתאווה על המים. הייתה לי תחושה שהם גם הסתכלו עליי במבט מזמין. היחסים ביננו היו טובים ואני כבר בדרך אליהם…

בגילאים כאלה לא חושבים על תאונות ואם כן זה בטח לא אמור לקרות בבריכה. עמדתי על שפת הבריכה, כמו תמיד רטוב שם, התכוונתי לקפוץ למיים לשחייה מרעננת ופתאום הרגשתי חבטה איומה ו…..שקט וחשיכה. לא, לא זכרתי יותר כלום.

בדיעבד, אחרי די הרבה שעות מצאתי את עצמי על מיטת בית חולים לא ממש מבינה. הצלחתי בקושי להזיז את הראש ולא הבנתי מה ולמה. נגעתי בעצמי והרגשתי קשה – הבנתי שזה גבס. לא, לא זכרתי איפה הייתי ובטח לא איפה אני עכשיו ולמה. ככה זה שאלוהים טורף קלפים ומחליט במקומי לשחק משחק חדש ומאד אכזרי.

התברר לי שהחלקתי בקפיצה לתוך הבריכה (זוכרים שרציתי לשחות ?) וריסקתי כמה וכמה חוליות. כמובן שאם אני עושה משהו אני עושה את זה ביסודיות ואיבדתי את ההכרה במיים, משם היו כמה שראו את מה שקרה ושלפו אותי מהמים ישר לאמבולנס של טיפול נמרץ.

אף אחד לא העיר אותי לעדכן אותי שקרה משהו, מסתבר שניסו ולא כל כך הצליח. נוראה התקשורת שלהם עם אנשים שלא ערים וזה חבל. יכולה להיווצר מערכת קשר טובה עם המטופלים. מילא, אבוד. הבנתי אחר כך שהריצו אותי לחדר ניתוח לכמה שעות . שלפו כמה רסיסי ושברי עצמות, ניסו לשחזר ולייצר איזה בסיס שיהיה עמוד שדרה (אחרת איך אני אעמוד על שלי ? איך אני אתעקש ? ישר יגידו שאין לי עמוד שדרה… לא בא בחשבון). ה-מ-ו-ן  שעות….

לא זוכרת איך יצאתי ונכנסתי לחדר ניתוח. זוכרת קצת איי ו-אוי וכל מיני אינסטרומנטים מחוברים למיטה. נרדמתי שוב. השקיעה לשינה היא דבר מבורך לעיתים – וכאן זה הייה ממש מבורך. אחות נגשה והעירה אותי בטון טיפולי להפליא, ממש משהו מתיילד כזה ונסתה להסביר לי שאני בבית חולים ועברתי ניתוח , צריך רק….ובואי תנסי לישון. כן, בטח קחי עוד משככי כאבים ואני מתמכרת לשינה.

לא פשוט להתחיל את התוכניות של היום בחיפוש אחרי מחבט טניס שהלך לאיבוד כמו תמיד בבית ולהמשיך אותו מחוברת לעירויים ואחות שמדברת כמו לילד בן חמש. לא פשוט, חסרות כמה שעות על הדרך וכל הגוף כואב. אין איזה חמישה סנטימטר שמזיזים ולא גורמים לכאבים. גם נשימה עמוקה היא סיוט כואב בפני עצמו – כואב אבל הכרחי.

ככה שכבתי כמה חודשים בבית חולים . הפכתי משבר כלי למשהו בדמות אדם. אין ברירה אלא לסגל סוג של שגרה עם גבס, עם מנטליות של בית חולים שמנוהלת לפי שעות. מיטות של בית חולים, אור פלורוסנטי שגורם לי לרצות להיות עיוורת. מקלחת וקצת איפור. קצת עיתון – לדעת איפה אני חייה (לא תמיד חיוני…), ביקורים גם לפעמים מיותרים לגמרי, לפעמים מחבקים. אין ברירה – מחייכים כמעט לכולם….תודה שבאתם, העיקר שהבאתם שוקולד או איזה פינוק אחר – רק בשביל זה הייתם שווים.

לבית וחברים יכולתי לתת רשימת דרישות בסגנון בת-ערובה, מ’כפת לי ? אין לי ברירה אחרת ואתם ? רגשי אשמה וייסורי מצפון אוכלים לכם את הנשמה. בצדק. פולנייה או לא ? פולנייה במיטבה.

ככה עוברים החודשים…מישהו אחר אולי היה כותב ספר, אני הייתי שקועה בכאב ובתוכניות קדימה. הייה ברור שאולי ריבונו שיחק משחק מאד אכזרי, טרף את הקלפים אבל הוא לא ינצח – למה מה ? אני לא יודעת לשחק?. יש חיים ויש סיבוב נוסף ולמרות הכל – ייקח זמן, יהיו תזכורות אבל אני עוד אלך על הרגליים ובדרך כלל מי שלא יודע – גם לא יידע שזה קרה חוץ מהצלקות המדהימות שמזכירות ציור אבסטרקט.

חזרתי אחרי תקופה מאד ארוכה לעבודה, לקח זמן לעשות אזימוט ולהבין שהחיים נמשכים, שאף אחד לא עושה הנחות (לפעמים זה טוב ), נוסעים לכייף בחו”ל, לפעמים טיפולים, לפעמים סתם נסיעות תענוג. יש ימים של המון איי וביקורים נוספים בחדרי ניתוח – (שבעה במספר), כל פעם משפצים מתכות. מחליפים ברזל בפלטינות ואחר כך בטיטניום (לא לזלזל – אני בנאדם יקר).

בין איי לאיי – יש את בית הקפה, לפעמים קצת נוסעים (בשביל השפיות ), יש תקופות שכואב שרוצים למות, העבודה לפעמים מבאסת, רבים ואוהבים ואומרים לריבונו – אני ניצחתי אותך במשחק…אל תתעסק איתי !!!

עוד מהבלוג של אורלי ברג

תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 6 years

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 7 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה