הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 264

החל מדצמבר 2013

הדמעות שמרטיבות את הטי-שירט, הכאב שמכווץ את שרירי הלב, הצורך לצרוח ולכעוס בערך על חצי עולם, להסתכל לצדדים ברחוב ולא להבין באיזה זכות הם מחייכים ובערב כשאני יוצאת לסיבוב שכונה להביט לכוכב מנצנץ ולהחליט שזו אמא או לצחוק למרות רגשי האשם על זו שהולכת מקדימה – הפוסט סובל הכל….גם אותי.

12/05/2012

אם מישהו היה אומר לי לפני שנה – שנתיים לפתוח בלוג – התגובה שלי הייתה מסתכמת במבט בוהה ושאילתה ממשיכה : מה יש לי בדיוק לומר לעולם ומה יש לעולם להתעניין בי. האמת היא שככה באמת חשבתי והאמנתי. לא חשבתי שאת הבלוג אני כותבת קודם כל בשבילי. לא הרגשתי שאולי הכאב והגעגוע , הצחוק והתסכול,  הנסיון והטעויות שלי אולי יעניינו גם מישהו אחר.

נכון, אני אדם שמשתמש בכתיבה כמעט לכל דבר וזה היה תמיד כך. אני כותבת כשאני שמחה, כשאני עצובה, מתוסכלת, אני כותבת כדי לזכור, אני כותבת ומוציאה את זעמי על “הדף” במקום לתת למישהו בוקס בפנים, כדי לצרוח על מישהו בבוקר “אתה אידיוט” – אני אכתוב אחר כך שפגשתי איזה מפגר….הוא חסך סטירה ואני חסכתי כמה קללות או לפחות לא שמעתי אותן. החלטתי שהמקלדת סובלת הכל. גם את האהבות, גם את השנאות ואת שאר התחושות שלי בבוקר (שעות מועדות אצלי לפורענות) – אבל גם נכונות לכל שעה אחרת.

בתקופה המאד אחרונה הבנתי עד כמה הפוסטים , היכולת להתאבד בין המילים והאותיות יכולה להיות חבל ההצלה הרגשי שלי. הדמעות לא מפסיקות לרדת ואני כועסת על כל העולם ואחותו בצדק או שלא -  אני מתגעגעת המון וקשה לי, אני רוצה לצעוק ואני רוצה להתפרק, ואני רוצה ואני צורחת, אבל זה בסדר גם אם אני צוחקת. הבלוג מאפשר לי , הפלטפורמה הזו נותנת לי רשות לעשות את זה. מסוג הדברים ששום במה אחרת בעולם לא הייתי מרגישה כך. “זה בסדר לבכות” – בתקופה הזו. אני צוחקת לפעמים ואני מלקה את עצמי – באיזו זכות את עושה את זה ? איכשהו כשאני כותבת שמשהו או מישהו הצחיק אותי….זה מרגיש לי בסדר באופן יחסי. אז כמו שאני מתאבדת במילים דרך הרשת אני גם צוחקת דרכה – וזה הופך את הדברים לקצת יותר בסדר.

רבתי עם ד. אתמול. נכון, היו ויש לנו זמנים קשים עכשיו. אמא שלו נפטרה תקופה מאד קצרה לפני שאמא שלי נפטרה (הבדל של עשרה ימים בערך), אלה ימים שהרגשתי שהאמא הפרטית שלי הולכת ונמוגה לי בין האצבעות. זה לא חסך לי את ההתבכיינות, הדמעות שלי זלגו וזולגות ללא הפסק וללא שליטה בשעות מסויימות ובסיטואציות בלי אבחנה. אני יכולה לענות לשיחת טלפון ובמשפט הראשון כבר להתחיל להתייפח. למה ? אין לזה חוקיות…ד. יודע בצורה בלתי ברורה לאסוף את עצמו, גם אחרי מה שעבר ועם דוק של עצב להרשות לעצמו להתפרק, לפעמים התפרקנו יחד -אחד במחוזותיו של השני – אבל הרבה פעמים אמרתי לו שאני הולכת לכתוב. רציתי להשאיר מקום לכאב שלו על אמא שלו וידעתי והרגשתי שאני צריכה לשלוח יד ומבט מתגעגע לאמא שלי.

אתמול הוא ראה אותי מתפרקת ואסף אותי אליו. אני זוכרת שבלב עוד שאלתי אותי מאיפה הוא שואב עכשיו כוחות. לא יכולתי להיות גיבורה כמוהו ויללתי לו : איך אתה יכול ? הרי אמא שלך מתה עכשיו ? כן הוא אמר……המקלדת סובלת את הבכי והדמעות. פעם פעם היינו בוכים לתוך הכרית – זוכרת ? כן, אני מהנהנת. היום בדרך כלל, אם אני טעון ומלא אני בוכה לך וכשאני לא יכול - אני בוכה למקלדת. אני כותב עליי ועל אמא, על הימים המחוייכים ואלה שהיא עצבנה אותי ואת אחותי. אני יכול לחנוק את המקלדת והיא תכיל אותי. יודע שאת לא מסוגלת בימים האלה, שנינו  מפורקים בשלבים שונים. המקלדת מכילה את שנינו.

אני רואה אותך כותבת המון – נכון אני אומרת. אני לא חושבת מה יגידו, מה מתוך מה שאני כותבת ייקראו – אם ייקראו. אני לא חושבת אם ל”אומה” יש מה לומר על המילים שלי, אני חושבת מה לי יש לומר.

הרבה מאד פעמים למדתי תוך כדי תנועה (ממש כמו בצבא) שהכתיבה עצמה מולידה את “הילד”. תוך כדי הכתיבה מתגבש לו הנושא ופתאום בעצם היה לי מה לומר – אפילו בלי לדעת. למדתי שאני צריכה לכתוב, פשוט לפרוק, בלי לחשוב פעמיים מה וכמה ה”אומה” תחשוב – אלא “להשתמש” באומה בתור “יומני היקר”. לפעמים, הוא מעניין אנשים וזה משמח, לפעמים הוא מעצבן, מפחיד, מתסכל, סוחף או פורט על נימי הלב – לא צריך להיות ביאליק כדי לכתוב פוסט. אני כותבת בלי לדעת למה.

בצורה מצחיקה או מוזרה גיליתי שכנראה יש לי מה לומר לעולם ולעולם יש מה לומר לי – והופ….קפצתי לבריכת הבלוגים ופתאום נהייתי בלוגרית. מדהים, לא ? הרגשתי כמו תפארת היצירה עם איזו יצירה  רק שהיא פשוט נוגעת אותי אישית. היא לפעמים נוגעת בחברת הסלולר, לפעמים במחירי החשמל. הבלוג הזה הוא פשוט אני. כמה פשוט – ככה אני.

אולי הנסיון הזה לא להיות שום דבר אחר, לא להחליט שאני כותבת מסרים לאומה , להמשיך לכתוב כמו שאני יודעת, כמו שאני רגילה, לפעמים לסגור חשבונות עם חברה מסחרית ולפעמים ככה סתם להתעדכן רכילותית או לספר מה היה אתמול.  ב

בתקופה האחרונה שווה לנסות לחבק אותי, לנסות לחבוש את הפצעים  שמדממים בנשמה. ממש הכל. הבלוג סופג הכל וזה מדהים לדעתי. כדי לכתוב פוסט או לפתוח בלוג לא צריך להיות ביאליק ולא אף אחד אחר – צריך להיות אני.

פשוט להיות אני. כמה זה לא פשוט.

עוד מהבלוג של אורלי ברג

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה