הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 266

החל מדצמבר 2013

ולחשוב שזה פוסט שנכתב לפני שנה וחצי…רק לפני שנה וחצי…. קראתי אתמול עוד מאמר בעניין איכות החיים ושמירה על הבריאות – השתכנעתי עוד פעם והבטחתי לעצמי שזה בהחלט חשוב ליישם, לא רק לקרוא. למחרת בבוקר כשראיתי את הבלאגן הבנתי שבין המציאות של הבלאגן היומי לבין הרצון האמיתי לשפר את איכות החיים קיים איזה פער שעוד לא מצאתי פתרון איך עליו מדלגים….

08/01/2012

השעון צלצל לו קצת יותר מאוחר – ממש  זה לא נחשב אבל גם לא מסביר את השנה הזו. ריבונו שכמוך – תבטיח לי שהשנה שתבוא תהייה הרבה הרבה יותר בריאה ושמחה מזו שהייתה.

אתה יודע ריבונו – זו הייתה חרא של שנה. עצובה רצח, מלאן געגוע, צורב שאי אפשר לגעת בכאב.  תוריד הילוך ותחזיר אותי למצב של  סוג של שגרה שמתאימה לי. אתה הרי כבר מכיר אותי קצת.

אוספת את עצמי, נושמת עמוק ויודעת שהמציאות לא תוותר…  קשה לי ומותר לבקש עזרה בגילי…תן צ’אנס ריבונו – כשאני אסתכל על הדפים והקלסרים שמונחים על המדף כאן – הם לא יביטו אליי ויזעקו..טפלי בי או יש כאן משהו שהיית צריכה לסדר ועל השולחן יהיה מקום לקפה שאפשר יהיה לשתות ברילקס. כמה צ’אנס אני נותנת לזה שהתסריט הזה ייקרה ? משהו ששואף לאפס

כאן צריכה לבוא עבורי שאלת המיליון : למה? למה זה קורה דווקא לי (פולניה, פולניה אהובה שלי).  למה אני מגיעה לסיטואציה שהניירת שמונחת או יותר נכון מפוזרת יכולה להיות משהו שייפרנס את מדורת ל”ג בעומר בקלות.

למה אני לא שייכת לקבוצת המסודרות האלה, שיודעות לעשות הכל בזמן, לשלם חשבונות בזמן, לרשום תזכורות לפגישות בזמן, לצלצל לטכנאי שיבוא להתקין ולחבר כבר את מה שצריך – למה אני שייכת לקבוצת הדקה התשעים.  אני הרי כבר לא מתלבטת אם אני חברת טיולים, הגעתי למסקנה העצובה שאני לא הדקה התשעים, אלא מאלה שדוחים לדקה התשעים את כל מה שצריך לעשות או מגיעה בדיוק לאותו תשלום ולגלות שנגמר לי בלון הגז האחרון.

ניסיתי יוגה, נשימות, מדיטציה – הכל נחמד ובסדר. אפילו בריא. זה לא זה אמרתי לעצמי. הייתי צריכה לעשות רילוקשיין לנשמה שלי. הייתי צריכה להתנתק מהכל וגם מכולם. בלתי אפשרי כאן, החלטתי לסוע הכי רחוק שאני יכולה ויש לי חברים שם. החלטתי – הרבה מים ושקט ורחוק….

מצאתי את עצמי מחפשת שלווה, באמת שאני זקוקה לה  ובינתיים, באופן זמני בהחלט ומצאתי אותה מסביב לפארק שלא רחוק מהבית, ראיתי שעושה לי טוב ההליכה הזו והקפדתי לעשות אותה כמעט כל ערב ולא כי הייתי צריכה ללכת אלא כי חיפשתי את השלווה והרוגע.

לא רציתי שום פרטנר להליכה, הפרטנר הכי טוב שלי – הייתי אני. הבטתי במים  והסתכלתי לשמיים, נשמתי עמוק והרגשתי איך השלווה עוטפת אותי כמו הדשא שמסביב ורק כלב אחד השתין לו ליד העץ…..ואני רק רציתי שלא ייגמר לעולם….לא יותר מדי: פשוט שלא ייגמר לעולם..

לאט לאט גיליתי את העונג שבהליכה, לא לשם הספורט, ממש לא – אלא כדי להיות עם עצמי ולקחת אוויר בשקט, בלי פלאפונים, בלי “תעשי לי”, “תקחי לי..” ובלי דפיקות בדלת. המסלול היה מסלול הליכה וכך סיגלתי לעצמי את ההליכה בלי הגדרת ” בריאות” ובלי הגדרת “ספורט” או “דיאטה” – למדתי שברגע שאני מגדירה את עצמי או לעצמי – באותה שנייה אני גם מגדירה את הכשלון שלי. לפעמים תהליכים קורים תוך כדי….

מדהים כמה מהר שגרת החיים עטפה אותי, כמה מהר נשאבתי לתוך הכאוס, לתוך הרעש הסביבתי – כאילו לא הייתה שלווה מעולם, ואולי זה אחד הדברים שכל כך אהבתי בשמירה על שגרת ההליכה – זמן השלווה הזה. לא מיהרתי, לא התעסקתי באחר – התעסקתי ב”שום דבר”. זה כל כך לא פשוט להיות פשוט. זה היה פשוט ואולי זה היה הקסם שבדבר. הדברים נעשו. פשוט כך.

ידעתי שאני צריכה ללכת לבנק – צלצלו לי משם (כששלומי מסניף הבנק מתעניין בשלומי זה סימן מובהק). אני נשבעת לו בכל האורים והתומים שעוד היום אם ייצא לי אני אגיע לסניף מקסימום בתחילת שבוע.

אהה…כשאני יודעת שאני תלוייה בבעלי מקצוע אני הופכת להיות אחד האנשים היותר נוירוטים הקיימים. ממש לא נעים להיות לידי. אני יכולה לריב עם כל אחד על כל דבר בלי שום קשר.  העיקר להוציא אנרגיה. זה עוד לפני שהטכנאי איחר או קרה לו משהו ברגע האחרון.

ד. מכיר אותי, אוהב אותי גם ככה, גם בימים של “שומר נפשו ירחק…”. הוא מכיר את העובדה שאני אתעצבן על הקפה כי פתאום זה אוףף…אתה לא יודע להכין קפה פתאום? הוא מחבק אותי ואת העצבים והתסכול שלי, גם זה מעצבן – למה אתה מבין אותי כל הזמן? מה אתה מלאך? תצרח גם אתה קצת ואל תבין אותי כל הזמן. זה מעצבן…

יש נזילה מהמקרר מאמי. ראית ? כן, בדיוק רציתי לומר לך שהארטיקים לא היו ממש קפואים אומר לי ד. אתה לא חושב שזו אמירה סובלת דחוי? לא מותק, אומר ד. בדיוק עכשיו. – אתה לפעמים כזה שמוק, לפעמים אתה מנדנד לי על שטויות בלי להפסיק וכשיש משהו דחוף – אתה אומר לי בנונשלנטיות: בדיוק רציתי לומר לך…. אחר כך אתה מתפלא שאני לא מאוהבת בך עכשיו…..אחר-כך אני אחזור לאהוב אותך…

החיוך המתחנף שמור למוכר, לטכנאי ולבנקאי. אחרי יומיים של אי הבנות ו”לא הבנו אחד את השני” אני מזייפת את החיוך כי ביננו מי צריך את מי. נכון, הוא ירוויח כסף ממני – אבל אני זקוקה לו ולכישוריו, אז בינתיים אני תלוייה בו. הוא הגיע אחרי כל התלאות, הסידורים והסיכומים, לא נתייחס לעובדה הפעוטה שהשביתה אותי מכל מלאכה ממש כמו בשבת בערך לשלוש שעות בהמתנה….אבל הוא הגיע. לא חשוב אם זה האינסטלטור או החשמלאי או איזה טכנאי אחר…

ההוא טיפס על השולחן (כאילו מה קרה אם יש חפצים על השולחן ?) נגע פה- דפק שם, הפעיל את המקרר והגיע למסקנה מרחיקת הלכת: המקרר עובד אבל הוא לא מקרר ולא מחמם. לא יכול להיות אני אומרת לו – ממש מפתיע, בדיוק בגלל זה קראתי לך.

עוד שלוש – ארבע דפיקות ומסקנה סופית : הלך המדחס ובגלל שנות השימוש הארוכות באמת לא שווה להשקיע בתיקון אלא לקנות חדש.

בלית ברירה עשיתי במהירות סקר שוק ו..כן, הגעתי למסקנה שאין ברירה וזה עניין של לא מעט כסף, אבל אין לי אפשרות מילוט או פתרון אחר. הזמנתי חדש – בעזרת ריבונו יבוא מחר החדש. יותקן וייפעל. מותר  לקוות – נכון? אין סיבה לחשוב שלילי….בינתיים, סתם עוד מינוס שיצבור עוד ריבית יגרד את חשבון הבנק. טוב, מה לעשות ? כח עליון..

כמה מהר נשאבתי לתוך הכאוס היומי כאילו לא היו דברים מעולם. השלווה ?? זכרונה לברכה, אבל ….מחר יום חדש.

אולי נגייס את השלווה והרוגע על צו 8 – מה יש ? רק לצה”ל מותר ? לצורך העניין אני רוצה להתגייס שוב לצבא על צו 8. הפעם – גיוס למסלול המהיר של השלווה…..

עוד מהבלוג של אורלי ברג

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...