הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 263

החל מדצמבר 2013

כן, אני יודעת שיש בי דפקט מולד – אני שונאת מובהקת של מסעות השופינג , זה לא מעניין אותי, זה לא מדהים אותי, זה לא עוזר לי לרומם את מצב הרוח…..נהפוך הוא….:(

21/05/2010

כו, אני יודעת  – זה פוסט שבעלי חנויות בגדים / נעליים וכו’  יאהבו לשנוא מהסיבה הפשוטה שאני מתעבת את המסע החודשי / שבועי לביקור בחנותכם. יש לי מצב רוח חרא? יאללה, בואי נעשה קצת קניות – תראי איך בשנייה את הופכת להיות בן אדם שמח ששוכחת את טרדות העולם.

הבוס ביאס אותך? פיטרו אותך? יש לך תור לרופא השיניים או הגניקולוג? באסה לפעמים, הא? עזבי, בואי נעשה קצת שופינג לפני או אחרי ותראי איזה קסם – את הופכת להיות בנאדם מאושר.  שופינג הפך להיות הפרוזק השכונתי, רק קצת יותר ביוקר וגוזל קצת אנרגייה, אבל במחשבה שנייה הוא שורף גם קצת אנרגייה….

הטרנד הזה שהוא בעצם אורח חיים שקיים בכל העולם ואולי בגלל זה גם מתקיימות חנויות ועבור המוכרים זהו עמל יומם או חודשם. נכון – קניות מביאות להיי, היפר, קניות הן סוג של אורח חיים, תעסוקה, צוות הווי ובידור – אבל אני כנראה סוציומטית שלא רוצה להיות בהיי, לא רוצה לראות מוכרת דביקה שמנסה להסביר לי כמה הבגד הזה בדיוק תפור עליי וכמה הצבע הזה הוא האמירה האחרונה וממש יצא עכשיו, והמחיר? ממש מחיר רצפה ואני עושה אותו ממש בשבילך, ותאמיני לי שאני ממש מפסידה….אני לא רוצה לראות את המוכרת הזו בעיניים שלי ובטח שאני לא רוצה לראות אותה מרחפת סביבי כאילו הייתה פרפר צבעוני….לא רוצה, אני אדם בוגר שנכנס לחנות יודע למה הוא נכנס, מה הוא רוצה ובעיקר…..אני לא רוצה שיזיינו לי את השכל.

אני לא רוצה את המוכרת שמרגישה צורך פסיכולוגי אנוש לדחוק את עצמה לתא ההלבשה שהוא המקום האינטמי שליי, אף אחד לא נתן לך כרטיס כניסה אל המקום שנמצאת בו הדלת או תלוי הוילון – לא רוצה לראות אותך מול העינייים שלי בזמן שאני מודדת, תעופי לי מהעיניים ואז כשאני מגייסת את שארית הנימוס (וזו שארית קטנה מאד) ומבקשת ממנה תשאירי לי להתבונן בעצמי בלי העצות שלך או הטיפים והנסיון, אני ילדה גדולה ובצורה מפתיעה – אני אפילו סומכת על עצמי…..תעזבי אותי…..לכי חפשי לך קורבן אחר.

לפעמים לפעמים, באמת בזמן מצוקה אין לי ברירה ואני נזקקת לקנות בגד חדש, אני אוהבת את הישנים והמהוהים, אלה שהגוף שלי והעיניים שלי רגילות אליהן, וגם אם אני מחליטה לקנות בגד חדש אני לא רוצה ולא צריכה להקת מעודדות – אני רוצה ללכת לבד, לראות לבד, לגבש דעה, ולא צריכה את וועדת תרבות שתגיד “אויש, זה נורא יפה” – או לחילופין, זה כזה גועל נפש, אל תנסי אפילו למדוד…..ממש לא בשבילך.

תנחשו מה? גם ככה אני לא ממש מאוהדות המסע הזה, אז אם כבר החלטתי ללכת לקניות, תנו לי לעשות את זה בשקט, במקומות שאני אוהבת, עם מוכרות שלא מתעלקות ולא יושבות לי על עורק בצווואר, כאלה שנותנות לי את הזמן שלי בשקט ורק אם אני פונה אליהן בשקט – הן עונות בעדינות ושואלות אם אני זקוקה לעזרה נוספת. במקומות כאלה אני נהנית לקנות ובצורה מפתיעה המקומות האלה קיימים, רק צריך לחפש אותם ממש טוב – כי מקומות כאלה הם ממש נדירים (לפחות בשבילי).

לפעמים אני ממש מרגישה רע מול החברות שלי כי זה לא גורם לי עונג עילאי יום הכייף שתיכננו למחר, לא ממש “עושה לי את זה” – לא רוצה להסחב לחנויות ולראות מה מתאים לה, או איזה צבע יתאים ולאיזה אירוע, זה לא מעניין אותי, ממש לא. תארו לעצמכן שאני אומרת לא – אני הופכת באופן אוטומטי לאדם הביזרי ביותר שקיים עלי אדמות, עין תורנית של אחת החברות מתרוממת ושואלת בסוג של עדינות מהולה בחוסר הבנה :  תגידי, לא בא לך להיות איתנו? מה, לא כייף לך קצת להכנס ל”שטוף את העיניים”? מפתיע, הא? לא, לא בא לי….מה לעשות???

אני רק חושבת שאני צריכה לפשוט את המכנסיים ולהשתחל אל כאלה שכבר נמדדו על ידי אי אלו נשים אחרות, אני חושבת על החולצה שדבקו בה הבושם של אותן נשים והזיעה שנגרה מאותן אלה (כמוני וכמוך) שבאו ממש עכשיו מהרחוב – אז לא, ממש לא בא לי.  כן, חברים וחברות שלי יודעים שזה לא ממש ה”קיק” שלי – יש דברים אחרים שגורמים לי הנאה גדולה הרבה יותר ואני משתדלת להיות קרובה אליהם ולדלג על פרק השופינג.

ובכל זאת – לא ממש מומלץ להסתובב ברחובות העיר כשאני עירומה, לא נראה לי שהעיר תקבל את זה באהדה גדולה, לא העיר ולא פרנסיה – אז באיזושהי צורה אני חייבת למצוא לי את המקומות שבהם הסבל הוא קצת יותר נסבל.לא פעם שמעתי נשים שחולמות לזכות באיזה סכום בלוטו ומסננות בקול ניחר – “אני? אני מפוצצת הכל על קניות” , אז יאללה , לכי תפוצצי הכל על קניות – אני, באמת, בלי שום שיפוטיות – לא אוהבת את זה….ריבונו שבמרומים לא ממש יעניק לי את זכות ה”שיחקת אותה בפיס” – וגם אם כן , ככה בטעות זה יקרה – הסבירות היא שהכסף יילך למקומות אחרים.

נעליים – גם מצוקה, אבל איכשהו מצוקה קטנה יותר, למדוד נעליים זו טרחה פיזית קטנה הרבה יותר, אפשר לעשות את זה בישיבה, אפילו לנוח ככה לא בכוונה ולתת למוכרות הוראות כיוון…..איכשהו, עבורי זוהי חוויה נסבלת יותר – אבל מה לעשות? אני בדרך כלל, קניות עושה קומפלט, כמו אריזה כזו…..מלמעלה עד למטה…ושכחתי כמובן חזייה, איך אפשר לשכוח את תומך הנופלים הזה??איך אפשר? בקלי קלות…..אני כמעט לא משתמשת ובצורה הזו אני בקלות שוכחת….:) אי אפשר להאשים אותי בהזנחת אגף החזיות, אני דווקא קונה,  לא מעט אבל גם לא יוצאת מדעתי, אני אפילו מכירה שמות של חברות לא רעות…ומודדת. אני רגילה כבר לרע שמצטרף לטקס – למוכרת שיש לה נטייה אובססיבית להכנס או להכניס ראש לתא המדידה ולשאול ” נו מותק, נכון שזה בדיוק הצבע והגודל שלך”? מתחשק לי לומר לה בקול רם שכל החנות תשמע: לא מותק, זה לא הצבע, זה לא הגודל, זה לא שום דבר, זה אפילו לא את…….אבל, כאן אני צריכה לבלוע את הצפרדע בשקט, כי עד היום יש לי לא מעט חזיות שכולן מונחות דווקא לא רע בתוך האריזה – אבל את מה שהן צריכות לעשות – לחפון איברים  אחרים……לא ממש מתחשק לי ולכן הן נשארות בדירת המגורים הבטוחה שלהם……במגירה בתוך הקופסה. מודה באשמה – לפעמים לפעמים, אין לי ברירה, חולצה לבנה, שקופה, שהמציאות מחייבת – אני בוחרת את זו שנראית הכי פחות “כואבת” והכי פחות מורגשת ועדיין ממלאת את תפקידה…..והופ……תודה לאל גם זה בשלב כלשהו מסתיים לו ואפשר לחזור הבייתה ולהעיף את החזייה…..כמו עוד כמה דברים שאני מכירה.

יש לי הרגשה שהדפקט המולד הזה – התיעוב הכמעט אובססיבי שלי לקניות הוא גם תולדה של תרבות הקנייה, של הצמדות המוכרת אליי, של המבחר שמסתיים במידה 42 – וגם זה בקטיגוריית מידות גדולות (אז איזו אמביציה יש לי להכנס לחנות שאני יודעת שהמוכרת מסתכלת , בוחנת אותי בעיניים רחומות או מזלזלות), אז אין לי חשק להיות מושא לרחמים, אין לי חשק שיפלשו לתא ההלבשה שלי….ולכן, אני מרבה לקיים יחסי הלבשה – הנעלה דרך הרשת…שום מוכרת לא מציצה, אף אחד לא מבקר ולא “עושה” או “לוקח” לי מצב רוח, אני נכנסת בגלישה שקטה, בזמני החופשי ובכייף שלי – לחנויות שאני אוהבת…או למשהו חדש שעוד לא הכרתי….עושה סיבוב וירטואלי במחלקות, מזמינה את הסחורה בזמן שאני עם רגליים למעלה והמזגן פועל, דלתות ארון הבגדים פתוחות וככה, אפילו בלי לקום – אני יודעת מה טוב ומה צריך…….בלי שאף מוכרת תציץ לתא ההלבשה ולהקת מעודדות לא תעודד אותי באמירה המפגרת ש”זה בדיוק לעונה הבאה….”

לחיי הקניות שבדרך…….:)

עוד מהבלוג של אורלי ברג

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה