הבלוג של אורלי ברג

הוריקן

עדכונים:

פוסטים: 263

החל מדצמבר 2013

מיליון שנים אנחנו ביחד באותה פוזיציה, במרחק בניין אחת מהשנייה, מהגנון, דרך הגן, בי”ס, צבא, לימודים והכל…..סוג של הרגל או דפוס התנהגות מוכר וידוע מראש….אין הפתעות, הכל מוכתב וקבוע, וכמעט אף פעם אין הפתעות… ופתאום….טרפת לי את הקלפים – עברת דירה למרחק יריקה של 10 דקות…..ותראי מה יצא לי מהסיסטם….אבל שלא יהיו אי הבנות – תמיד תהיי החברה הכי הכי טובה…..

18/05/2010

אומרים שלמדנו כבר לשים יפה את המסיכה ולחייך / לקטר לכל מי שקרוב אלינו, ואיכשהו ככה אני מרגישה שזה מה שקורה ביננו בזמן האחרון, אני רוצה שיהיה ברור מהתחלה שאני לא כותבת את הדברים בתור אשמה או משהו דומה לכך – אני כותבת את הדברים כי אני לא רוצה להשאיר אותם אצלי, אני חושבת ששתינו ילדות מספיק גדולות ובדיוק כמו שאת אומרת את מה שיש לך, גם אני רוצה לעשות את זה הפעם. נכון, אני מעריכה באמת בלי גבול את העובדה שאת בוחרת להיות שם לידי בימים מוטרפים, מצחיקים, הזויים ולהבדיל …. בשעות של מצוקה (ורק אלוהים ואת יודעים כמה יש כאלה), ולא חשוב כמה זה רחוק או קרוב- ונכון זה חברות, זה חברות אמתית ככה לפחות לימדו אותי, אבל לחברות יש גם חלקים אחרים, יש גם את החלק שמישהו מתגעגע, שמישהו שמח, ש…….- ואני מרגישה איך החלקים האלה הולכים לאיבוד לאט אבל בטוח, לפחות אצלי  בתחושה , היה משהו פעם שחיבר ביננו אחרת, מעבר למילים, משהו שאני לא יכולה ולא מסוגלת לכמת מילים, אני מרגישה שהוא הלך לאיבוד, אני לא חושבת שאת מבינה או שמת לב לזה, אבל אנחנו יכולות שלא להתראות די הרבה זמן וזה הפך להיות די בסדר מבחינתך (ככה לפחות זה מרגיש ונראה), נכון, אין לי ולאף אחד אחר מונופול על קשרים ועל חברויות ועל תקופות יותר או פחות קרובות, אבל גם בלי מונופול (שברור שאין לי) את הלכת לי לאיבוד. נכון, כבר יומיים (זה נשמע אוקיינוס זמן ביננו) אני מנסה לפגוש אותך לכוס קפה ומתפקשש לנו (ואין כאן אשמים – שיהיה ברור לגמרי) , אבל איכשהו נשמע בקול שלך שזה די בסדר שלא יוצא להפגש (דווקא ביומיים האלה זו לא דוגמא טובה), פעם (אני אפילו לא יודעת אם את זוכרת) היינו נפגשות לעיתים הרבה יותר קרובות, ויכול להיות שהשנים, שההרכב המשפחתי, הנוחות, חברים חדשים ועוד מיליון פקטורים אחרים – גרמו לתחושות שלי עכשיו.

אני יכולה להבין שהרבה יותר נוח לייצר חברויות עם כאלה שיש לך מכנה משותף כמו ילדים שלומדים יחד, שנמצאים באותם חוגים יחד, שגרים ליד, שעובדים עם… והרשימה ארוכה- אני מבינה את זה לגמרי, אבל זה לא יושב לי טוב, ושוב אני לא כותבת את זה ממקום של אשמה – אני כותבת את הדברים ממקום של שיתוף, אני לא יודעת מה תעשי עם הדברים – אני סתם רוצה שיהיה לך חומר למחשבה, לא מעבר לכך.

לפני שעברתם דירה  (10 דקות – זה נחשב למעבר דירה בכלל??) ובכל זאת הרי ידעתי (סך הכל אני לא אידיוטית ויש בי קצת מורה….) שתהייה איזו סוג של התרחקות או פיחות בקירבה הפיזית (ברור לגמרי) אבל גם הרגשית….וזה כואב לי נורא. אני מבינה ברציונאל שזה תהליך מחוייב המציאות וזה מה שיקרה,  ידעתי להכיר את המציאות ולנתח אותה בלי כחל וסרק ואת עשית את זה קצת פחות או חשבת או רצית שזה יהיה אחרת – , אולי מפני שהכרתי אותך ואני מכירה אותך היום, יש בך משהו שדומה לפרפר, וזה בסדר מבחינתך לעוף מפרח לפרח כמו מאדם לאדם מדי פעם ולחשוב שמזה יכולה להיזון חברות. יכול להיות שאצל אנשים מסויימים זה יכול להיות ככה, לי קשה עם חברות כזו, אני צריכה קשרים הרבה יותר אינטימיים (ואל תעשי לי פרשנות שאני יודעת שתחייך …), ואת תהיי צודקת (למרות שזה לא משפט ואין כאן אשמים וצודקים) לגמרי אם תגידי שניסית אבל פה הרגשתי לא טוב וכו’, זה נכון.

אבל יש לי וגם היו לי תקופות אחרות, ואני לא מצפה שתעמדי דום ותחכי לימים האלה שלי, אבל בינך לבינך ואני לא מתכוונת לעשות או לומר כלום כי סך הכל בנאדם מבחוץ ישאל אותי מה בעצם אני רוצה – אין לי תשובה מדוייקת וגם לא בערך מה אני רוצה, אני רק יודעת מה קורה לי, מה עובר עליי – ופעם הרגשתי שאני יכולה לחלוק את זה איתך – היום אני לא ממש יודעת או אני אהייה יותר מדוייקת או אני לפחות אשתדל – קשה לי למצוא את הסיטואציה שבה את פנוייה רגשית באמת כדי להקשיב, את לא אחראית לזה, זו תחושה פנימית שלי שכדי לחלוק משהו – אני צריכה את הקצב והצורה שלי, את הדרך שלי ואת הסביבה ה”אולי אחרת”  מכפי שאנשים נורמלים רגילים, ואני הרי אף פעם לא הייתי נורמלית , תמיד הייתי חריגה , את יודעת שאני מתייחסת לקשרים ולאנשים קרובים כמו לחלקת אלוהים הקטנה- ואת יודעת  את זה, ואני מתקשה  (באחריותי שלי) לחלוק דברים בדינמיקה  שכזו – בצורה כזו של קשר (ואלה בעצם החיים שלך היום – וזו את היום ואני כנראה צריכה להסתגל לזה). יכול להיות שזו הדרך היחידה שאת יכולה לקיים היום קשרים איתי, ולי קשה מאד עם זה. (את לא אחראית ולא צריכה להיות אחראית לסיטואציה או לקשיים או לכל תחושה אחרת שבה אני נמצאת , אתמול – ואולי דווקא בגלל זה – באה הרגישות שלי שהיא באמת לא באחריותך ובמקום שלך).

את יודעת שגם את וגם שאר המשפחה שלך יקרים לי כל כך , והילדים שלך הם  בעיניי ערך מקודש, כל אחד מהם בנפרד וכולם יחד – נשארו בשבילי ילדים מדהימים וכאלה הם יישארו לעולם ולא חשוב באיזו קונסטלציה .

שיהיה נורא נורא נורא ברור – אין לי מספיק מילים להודות לך על מה שאת עושה בשבילי בימים של מצוקה, בדקות שאני צריכה אותך, אני לא צריכה לקרוא לך – את תהיי שם לבד, באופן עצמאי – כי את כזו ואני לא לוקחת את זה ממך, הרווחת את זה בזכות, לגמרי בזכות – לפחות מבחינתי.אחותי שלי – גילו לאמא שלי מחלה קשה מאד בימים האחרונים ולא היה צריך לקרוא לך לדגל, את כאן כל יום, מקדישה את מקסימום השעות שאת יכולה, לא תמיד אני זקוקה לך או לשעות – רוב הפעמים אמא זקוקה לך, אמא שלי צריכה להרגיש שהיא עדיין קיימת ואוהבים אותה (ולא רק הבת שלה), ואת באה מלאת חמלה ורכות ומצליחה לפרוט בעדינות על נימי הרגש ואני מקווה שאת מרגישה איזה מקום יש לה בלב במיוחד עבורך ועבור כל המשפחה שלך. את לא שוכחת לשאול בטלפון לפני שאת נוסעת הבייתה מהעבודה אם צריך לקנות משהו על הדרך, לבשל או לסדר ולהתנצל ביום שאת עמוסה מהעבודה….את לא שוכחת להגיד : “תבקשי מאמא סליחה שלא הגעתי היום, אבל היה יום עמוס ומחורבן, אבל תני לה נשיקה בשמי ותגידי לה שחשבתי עליה……שלא תעשה לך בעיות, אחרת מחר אני סוגרת  איתה חשבון…” – אוריתה, ככה בדיוק אני אומרת לה – כי אני יודעת שהמשפטים שלך מעלים תמיד חיוך על שפתותיה….לפעמים, אני מקנאה בתגובות שלה לאמירות שלך…..אבל אני שמחה שאת ישנה , בלעדייך – אנא אני באה???

את יודעת ? עכשיו שאני כותבת את הפסקה הזו, מתחשק לי להעיף לעצמי סטירה  ולשאול את עצמי – מה אני בעצם מקטרת או מקשקשת? לכמה מהאנשים שאני מכירה יש את הזכות להיות בקשרים עם כזו חברה….זו זכות, זכות גדולה ואף פעם , מעולם ולעולם אני לוא לוקחת אותך כמובן מאליו. אז בשעות של הוצאת קיטור……מגיע לי לפעמים לעמוד גם בפינה…..כי אני  נוטה בימים כאלה לראות מה לא……..ולא את “מה כן”…..ואת , כל כך “כן”, יאללה, העפתי לעצמי סטירה ואפשר להמשיך…….

קשים לי (וכנראה שזה פאק שלי בלבד) אותם ימים ושעות שבהם אני סתם רוצה לשתות קפה ולפרוק או סתם לרכל או סתם לשתות קפה נטו ואני לא מוצאת את הזמן לעשות את זה איתך כמו שפעם יכולתי. אני יודעת (זה לא שאני לא רואה) שאת נורא עסוקה, אבל  בשבילי זה סוג של משבצת פתוחה כואבת, אני לא חושבת שאני יכולה לתרגם למילים  ובדרך כלל לא חסרות לי כאלה – את הקושי והכאב הזה.

אני  מעריכה שאת עושה את המירב שאת יכולה בתוך המסגרת הלחוצה שאת חייה ואולי לא הייתה לי זכות לכתוב את הדברים הללו, אבל לקחתי את הסיכון והרגשתי שאני לא רוצה לשמור את הדברים בבטן  – את מספיק נבונה ואת ילדה גדולה כדי להכיל את המילים הללו ואת התכנים של מה שכתוב כאן.

אין לך מה לעשות מול המלל הזה, אני לא בטוחה שצריך לעשות עם המלל הזה משהו, אני חושבת שאני הייתי צריכה לכתוב ואת פשוט היית צריכה לקרוא ואולי לחשוב דקה, לא יותר.

אני מכירה אותי מספיק שנים בשביל לדעת שאני לא בנאדם שדופק חשבונות מי התקשר למי אחרון או ראשון או מי היה אצל מי או אני לא יודעת מה…..אני לא בנאדם שעושה חשבונות – את יודעת את זה מצויין……אבל הגעתי למקום שקשה לי להתקשר אלייך ולא מפני שקשה לי שיחה איתך, אלא מפני שאני מרגישה שאני מעיקה עלייך, מפני שאני חושבת שאת עסוקה שוב, עסוקה – זה לא אומר תמיד עסוקה פיזית , חלק מהפעמים זה גם עסוקה רגשית – וכנראה שזה מסוג הדברים שצריך להשלים איתם , ולהשאר עם התחושות הללו.

אני חושבת שאם אני מנתחת את הפגישות שלנו בפעמים האחרונות – אני לא יודעת אם שמת לב אבל אני שואלת אותך אם צריך לבוא עוד מישהו, לפחות אם את יודעת, שאלת את עצמך פעם למה? כי לפעמים כמו ילדה קטנה אני רוצה אותך נטו……אני רוצה לדבר איתך, אני רוצה לבכות איתך, אני רוצה אותך כמו אוריתה ולא כמו אוריתה שמתחלקת עם רביב, ועם אנשים אחרים (שאני לא זוכרת או לא מכירה וזו סתם דוגמה קטנה) -אני לא יכולה ואני גם לא רוצה וגם אין לי שליטה על זה, אבל בעיקר אני לא רוצה להגיד לך שאני לא יכולה לבוא לפעמים אם אני יודעת שנמצאים אנשים אחרים – אני לא יכולה, כי לפעמים אני רוצה אותך, נטו, כמו שאת – כי לפעמים אני צריכה אותך ורגשית אני לא מרגישה שאני יכולה לחלוק עכשיו עם עוד אנשים אחרים ואני מבינה שיש לך היום התנהלות דינמית אחרת . אני מבינה שיש  לך/ לכם עכשיו המון חברים אחרים, שוב, חברים שהסתעפו מהסיטואציות ומהחיים האחרים – אני מבינה את זה בראש, אבל כל פעם מחדש שאני נפגשת איתך בבית קפה או בחצר שלך או בהשתרעות עייפה עם הרגליים למעלה, מבחינתי פגישה אחרי הרבה זמן (יחסי מותק – הכל יחסי…), זה לא מאפשר לי לחלוק רגשית , זה מאפשר לי לייצר קשר של כוס קפה  – את יודעת…..ושוב, אני לא מוצאת את המילים המדוייקות והנכונות לסיטואציה.

לא יודעת למה כתבתי את הדברים, אבל הרגשתי שאני צריכה להוציא אותם מהסיסטם שלי, ורציתי שתקראי אותם, תנסי להכיל אותם , ותקרעי את הנייר או תדלטי את המסמך, זה הכל.

אני ממשיכה ואני כנראה אמשיך ( כי ככה נולדתי) להרגיש שאת אחותי, לא יעזור – ככה אנחנו…..אבל כנראה שקשרים הם כמו אקורדיאון (זה הדמיון הכי מחורבן ומטופש ומשקף שיכולתי למצוא) – כנראה שזו הדינמיקה שלהם….יא חתיכת אחות מפגרת שכמותך…..ואת עוד מעיזה לצחוק עליי ועל חשבוני…ואולי זה חלק מסוד הקסם, סוד האהבה שבינינו………:)

עוד מהבלוג של אורלי ברג

אמא - אולי תבואי חזרה ?

ביום שהעולם מתרסק, שהכוכבים יוצאים מהמסלול , שהשמש מפסיקה לזרוח והירח מפסיק להאיר = ככה בדיוק ושם בדיוק אני נמצאת. יש לי אמא מדהימה, יקרה, אהובה, מלאת חמלה, לב רחב שאין לו גבולות, שיקול דעת, תבונה וים של רגישות ורגשות. אמא...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

סרטן - הימים הראשונים שלי איתך...

אני משתדלת  לסגור את הדלת עם רב – בריח אחרי שהחלפתי את המנעול, אני נשבעת לעצמי לא לתת לשדים האלה להכנס (אגב, הם מצויירים מאד יפה..), אני משתדלת לתת לפחד דרך  אחרת מפתה הרבה יותר, לבנות תסריטים שבהם אני חזקה כמעט כמו פופאי –...

תגובות

פורסם לפני 7 years

אמא - מזל טוב

להגיד לך מזל טוב? מוזר לאחל לך כשאת לא כאן...אז מה? לחגוג לך? את מה בדיוק ? לחפש לך מתנה? מה את רוצה השנה? מה ישמח אותך אהובה? יש בך עכשיו שמחה? יש בך עכשיו מנוחה? את אוהבת את מה שאני עושה? יש לך יומולדת - לא יודעת איך לומר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה