אבא – אתה מכיר אותי?

נכון, אתה כבר די מת משהו כמו די הרבה שנים, אבל בכל זאת היו לנו מספיק שנים להיות ביחד, בקרבה, ביחסי משפחה, אב ובת ובכל זאת הרגשתי שאת לא יודע בכלל מי אני. לא “הצלחנו” לריב – כי לריב צריך פרטנר שיש לו משמעות בחיים שלי, כל אחד אחר הוא מבחינתי בזבוז אנרגייה ולכן התקשורת שלנו התבססה בעיקר על “תן-קח”, או כאן הרשימה ובמקרה נדיר…..תעשי לי טובה (בשביל משפט כזה באמת היה צריך להיות אירוע חריג לגמרי). אני לא יודעת אם זה עצוב, אבל עצוב לי שבעצם זה לא עצוב שאתה “גר” שם בבית קברות ירקונים ואיכשהו כאילו מישהו מאיתנו עבר דירה ואנחנו פשוט לא נגישים אחד לשני.
באופן טבעי (אצלי כמובן) – חיפשתי את האשמה ו”למה” ו”איך” – במחלקה שלי, אבל גם אחרי חיפושים ארכיאולוגים עם כלים משוכללים לא יכולתי לשים את כל האחריות אצלי. אני חושבת שלטנגו צריך שניים. אבל, וכן ישנו ה-אבל הגדול: אתה היית האבא ואני הייתי הילדה שלך, ובדרך כלל ילדים מסתכלים על הורים כדי לדעת מה לעשות או מה לומר או איך לנהוג. אני משתדלת לומר את הדברים בשיא העדינות : אבא (ככה רשום בתעודות) – לא ידעת מי אני עד שעצמת את העיניים, ידעת את שמי ואולי עוד כמה פרטים ביורוקרטיים. לא ידעת מי החברים שלי (ככה, בגדול), לא ידעת מה אני אוהבת ומה אני שונאת (לא בצבעים, לא במקצועות לימוד, לא בשעות ולא בימים), לא ידעת מה למדתי, מה אני עושה, אם טוב לי או רע , לא ידעת מה התוכניות שלי, לא ידעת עליי כלום !!!
יש כאלה שיגידו שאני הייתי צריכה לומר לך, שלא יכולת לנחש, נכון, אני מסכימה. אבל היית צריך לרצות לדעת, היית יכול לשאול. לילדים אין כלים לדעת מה לשאול, את מי לשאול, מה לומר איך ומתי. ראית את אמא וגם אם לא רצית לעשות את זה בדרכה – יכולת להבין איך מפתחים שיחה, חשוב שיהיה דיאלוג, אני בגילאים הצעירים האלה – לא ידעתי כלום ויותר עצוב: עד היום אני לא יודעת מה הפירוש של המונח אבא, מה זה בית מתפקד ומה אבא עושה שם, איך בית צריך להיות עם אבא, לא ידעתי מהי נוסחת הקסם…… אם יש כזו. נכון, קשרים צריך לטפח ולהשקיע וכו’ – הייתי אולי בוחרת לעשות את זה ואולי לא – אבל לא השארת לי את זכות הבחירה. אומרים שמה שיש לך לומר לשני – תסגור מעגל לפני כל דבר אחר, לא היה לי מעגל איתך אז לא היה מה לסגור.
גם ששכבת בבית חולים, חולה, רזה, מסכן כזה, חסר כוח, ללא מילים – לא הייתה בי שום תחושה מולך, אני לא מרגישה שהייתי רעה, אני מרגישה שלא ידעתי מי אתה, רק הכרתי את הבגדים שלך’ , איך אתה נראה, נשמע , איזה עיתון אתה קורא…….
אולי אכזבתי אותך שלא נישאתי, שלא ילדתי ילדים ..אז. אין לי באמת מושג, חשבתי אולי אני אלקה את עצמי ואתעב את עצמי איזה חודשיים שלושה – יהיה יותר בסדר, אבל בסדר עם מי, בסדר עם מה בדיוק. אין לי מישהו שאני יכולה לומר שאני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אולי לאפשרות שהייתה לי כשהיית בחיים להלחם עלייך ועל הקשר ביננו, אני נלחמת וכועסת על עצמי שויתרתי עלייך יחסית בלי מלחמות – אבל אתה צריך להבין שבגיל העשרה אף אחד לא עושה מלחמות בשביל להכיר אבא.

נלעת לעולמך ב 2004 אני יודעת שבדרך כלל משפחות עולות לקבר או מקיימות איזה ארוחת זכרון  כי האמינו וחשבו שככה האבא שלהם רצה….אבא שלי לא אמר לי כלום, לא הכרתי אותו אז גם לא יכולתי לנחש מה בדיוק הוא רוצה.