Inside Out

זה פוסט על אהבה לכתיבה וכתיבה מאהבה. זו תזכורת מצויינת לעצמי להודות על כך שיש לי איך להתבטא, היכן להתבטא ולא מעט שותפים וירטואליים לאהבה הזו שמשכללים את הכלי הזה והופכים אותו ליותר ראוי כל פעם.

זה פוסט על אהבה לכתיבה וכתיבה מאהבה. הוא לא מתיימר להציע גילויים חדשים אודות הבלוגוספירה, הוא גם לא מספיד מדיה אחרת, הוא רק תזכורת טובה לעצמי שכל דברמן ההתרגשות הגדולה ביותר ועד העלבון הכי צורב מוטב לו שייכתב באלף מילים מאשר שירוסס בספריי על קיר בכתובת בת שתי מילים, ובטח טוב לו מאשר שייסגר בתיבת המילים הנצורות, אלה שלא יאמרו לעולם

כבר תקופה לא קצרה שאני שמה לב שהמילה הכתובה, ולא בדיו, היא כל כך עוצמתית שנדמה שהיא זו שמניעה את מה שבאמת קורה עכשיו. אנשים שאכפת להם וכותבים כי זה יוצא מתוכם, מציירים מחשבה בהצבת מילה אחת ליד אחרת עד שהן הופכות לרעיון ברור, באמת משנים את עולמם.

אנשים שלא משלמים להם בשביל לחשוב, לא משלמים להם בשביל לכתוב, אך הלב והראש מתמלאים במילים, והאצבעות מעצמן מרצדות על המקלדת ומשחררות מחשבות ודעות אל החופשי, הופכות אותן לנחלת הכלל, מעשירות את עולמם, עולמנו, במידע וידע, נקודות מבט, שותפות גורל, תרבות חדשה וקשת רגשות רחבה, שבשום פורמט מודפס או ממומן לא יכלו להיות כל כך מגוונים.
אותי זה מרגש
.

לפעמים אני קוראת וליבי נכמר
, לפעמים הוא מתרחב, לפעמים אני קוראת דעות שמרגיזות עד מאוד או אחרות שמעלות חיוך מחמם לב, ולעתים מילים שכאילו מישהו כתב בהם אותי, אבל תמיד אני קוראת בידיעה שמישהו, כמוני, ישב וכתב את עצמו, מתוך עצמו, ובכך שיתף אותי בעולמו, וזה מעורר בי הערכה כל פעם מחדש.

דעתי על דעתם של מי שדעתם אינה כדעתי

השבוע אהיה בת 35, ורגע לפני יום הולדת הוא תמיד זמן טוב לעשות “סדר בארונות”. אז שמתי לב שבזמן האחרון עולה על גדותיו המדף שמאוכלס בדעות, דיונים, ויכוחים, צורך בהסכמה, מעורבות רגשית ושות', ולא רק אצלי, זה כאילו נושא שצץ משום מקום ומציף את סביבתי.

אני עוד זוכרת את הימים שבהם לא רק שחשבתי שאני חייבת להיות צודקת, אלא עוד שאם כך הרי שכולם צריכים לחשוב כמוני.
אני לא זוכרת מתי בדיוק ויתרתי על הצורך לזכות בהכרה כמדד לצדק האבסולוטי, אבל נדמה לי שהוויתור הזה נקשר לאותו רגע שבו הבנתי שאילו אחדותדעות וזהות בין כל בני האדם הייתה באיזשהו אופן חלק מתכניתהעל, הרי שלא היה צורך בכל כך הרבה בני אדם בעולם.

אני כותבת כי אני אוהבת. אני כותבת על מה שמעניין אותי, על מה שמעצבן אותי, על מה שמרגש אותי. אני לא כותבת כדי לעשות טוב למישהו אחר, ובוודאי לא כדי להרע לאיש, אבל אני יודעת שלמילים יש דרך ממני אל מי שקורא אותן, ושבדרך הזו הן משתחררות מאחיזתי והופכות מן המילים שאני כותבת למילים שמישהו אחר קורא. ואפילו יהיו הן כתובות באותן אותיות, ואפילו סדרי המילים לא ישתנו במאום – הן כבר לא אותן מילים. כבר לא אותה כוונה. הן כבר לא שלי יותר. זה הכוח והיופי שבהן, זה החופש שלהן.

אז כן, אנחנו כותבים ואנשים מביעים את דעתם מנגד, ואני דווקא בעד דעות שונות ומגוונות, אני מוצאת שאפילו הקשות והמנוגדות לי ביותר תורמות לי בשני מובנים – או שהן מאירות לי זוויות חדשות להתבוננות ומרחיבות את אופקיי, או שהן מדגישות את הטעות שבהן ומחזקות אותי בדעתי. בשני המקרים, עבורי, יש בהן תועלת רבה.

דווקא מהימים האחרונים השנה למדתי שיש רק קטגוריה אחת שאין לי בה שום תועלת – ויכוח לשם ויכוח, בעיקר עם מי שאין להם הערכה למילים, מי שפשוט ממש אינם מנומסים, ואלו שיכתבו הכל כדי למשוך אותנו אל מתת לרף שהצבנו לעצמנו – הם מחוץ לתחום בשבילי. זה בסדר, אלה המילים שלהם והן אינן באחריותנו, אבל גם לנו אין שום חובה להגיב אליהן – כך או אחרת.

זהו, זה הסיכום שלי לשנה זו. זכותי לבחור. לא רק את המילים בהן אני משתמשת, אלא גם מתי ואם בכלל להשתמש בהן. נדמה לי שאני כבר לא חייבת להיות זו שתאמר את המילה האחרונה.
התבגרתי. ( אני מקווה…)