הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

החל מינואר 2013

“לא עוד” – זה המסר, אבל האם בזכות צבא איתן או בזכות היותנו אדם? הרהורים על הילדים שלנו, ועל מה שהם לומדים על השואה וממנה

16/04/2013

IMG_1530בשנה שעברה נכחתי בטקס יום השואה בבית הספר של בני. כתה ד’ שלישית העלתה הצגה, המקהלה שרה שירים עצובים, להקת המחול רקדה במחוות רחבות ואיטיות. מבין עשרות תלמידים, מורים וקומץ הורים (של תלמידי כתה ד’ שלישית, מן הסתם), אשר צפו בטקס, נדמה לי שהתגובה הרגשית החזקה ביותה היתה שלי, כשראיתי את בני, מחופש לחייל נאצי עם מדי צופים, יורה למוות בחבריו היהודים על הבמה.

אבל לא על הזוועה הזו רציתי לכתוב כאן. רציתי לכתוב על השממון. על הריקנות. על השטחיות. כולנו היינו כבר בטקסים מעין אלה: מקצועיות זה לא הצד החזק שם, משחק גרוע וזיופים הם דבר שבשגרה, אבל זו, כמובן, אינה הבעיה.
יום חשוב, יום השואה, ומגיע השלב שבו את מבינה שלא תוכלי לגונן על ילדיך מפניו. בחיל ורעדה את שולחת אותם לבית הספר (כן, לשאלתכם, אם בגן-הילדים מדברים איתם על יום השואה, מבחינתי זהו יום מחלה), ומקבלת אותם בחזרה כשהם יודעים לספר שהיטלר היה רשע גדול, שששה מיליון וגו’, וש”לא נלך כצאן לטבח”.
.
לו אני המחנכת של כתה ד’ 3, שמתבשרת בתחילת השנה כי שובצה להעלות עם כיתתה את טקס יום השואה, הייתי מתחילה לעסוק בנושא עוד הרבה קודם. אבל לא בחזרות. לא בדקלומים או בליהוק.
לאט לאט ובעדינות הייתי מציגה להם חומרים, עובדות הסטוריות, עדויות, שירה וסיפורת. כן, מתאימים לגיל. יש דברים כאלה, למרות שמדובר בזוועה בלתי נתפסת. הרי גם עבורנו המבוגרים הזוועה היא בלתי נתפסת. היא לא צריכה להיתפס. היא רק צריכה לגעת.
.
כצאן לטבח – לעצור
ודגש נוסף על “לאט לאט ובעדינות”, שהם מיסודותיה של גישת ההתמקדות. סקרנות (טבעית בהקשר הגדול הזה), פתיחות. הזמנות לחשוב ולהרגיש. במסגרת התחקיר שערכתי לאחר מעשה, כדי לברר מה עוד טעמו מהשואה פרט לחזרות על הטקס, סיפר לי בני שהראו להם סרט, וישבנו יחד לצפות בו. סרטון מצוייר באתר בריינפופ, כחמש דקות אורכו, שמתאר את השתלשלות העניינים מעליית היטלר לשלטון ועד נצחון בעלות הברית.
מדי כמה דקות עצרנו. היה מקום לשאלות, היו תשובות. שמנו לב לתהליך: ההתחלה, שבה בסך הכל אמרו על יהודים שהם מפיצים מחלות והורסים את הכלכלה, יכולה להישמע ממש מוכרת. לא מזמן דיברנו על זה בהקשר של הפליטים שמגיעים הנה מאפריקה, על ההסתה והשנאה שקל כל כך לעורר כלפיהם.
אחר כך דיברנו על האנשים: הגרמנים, הפולנים, הלא-יהודים שבוקר בהיר אחד שמעו ששכניהם נחותים, מסוכנים, בשר צייד. דיברנו על מה שמושך בלהשתייך לקבוצה של “הטובים” או “השווים”. על תחושת הכוח והערך שאפשר לחוש מול מישהו פחות ממך, כשאתה חלק מקבוצה שדורכת על האחר. כן, גם על ילד מהכיתה. כשהמשכנו לצפות בסרט ראינו לאן דברים יכולים להגיע משם.
“ולימדו אותנו גם על הביטוי ‘לא ללכת כצאן לטבח’”, סיפר לי בן ה-9.5. אז דיברנו על שני הענפים שצמחו מהשואה (והגבורה). זה של הצאן לטבח ולעולם לא עוד, נבנה צבא חזק כדי שאיש לא ישמידנו, וזה שאומר – היה אדם, כדי שלעולם לא עוד.
זה כמו ילד שבכתה א’ הציקו לו, וכשהוא גדל, הוא מתאמן, מרים משקולות, כדי להיות חזק, כדי שאף אחד לא יוכל להכות אותו יותר. אבל השאלה היא, אמרתי (לא ממש באלה המילים), אם ילד כזה ילך עכשיו לחפש את הילד הכי חלש בסביבה כדי לדפוק לו מכות, או שאולי הוא יזכור איך זה להיות הכי חלש בסביבה, איך זה להיות זה שדפקו לו מכות, ויתנהג אחרת.
השאלה היא אם נוכל להבין שמי כמונו, שראו איך אנשים ומדינות מסביבנו מאבדים צלם אנוש, אמורים תמיד להיות אנשים.
.
דבר הניצולים – להקשיב
ביום השואה שמעתי ראיון עם צבי גיל, מחבר מנשר ניצולי השואה משנת 2002. אנחנו חוזרים ואומרים “למענם”, אבל לא מקשיבים. לא מקשיבים לתחינתם של הזקנים הנטושים, המושפלים, ולא מידי אויב נאצי אלא מידי אותה מדינה שנולדה והתבגרה והתחספסה והפכה לבריון שיכול על חלשים, אפילו אם הם מתוכו. ולא מקשיבים לניצולים שמבקשים: החליפו את המסרים הלאומניים של כוח שמנציחים את היותנו קורבן תמידי (אלא אם האחר יהיה  קורבן קודם), במסרים של “מחוייבות לערכי האדם והאנושות” – מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך.
אמפתיה. זהו המסר שניתן ללמוד מן השואה. היכולת לראות את האדם שמולך כאדם, כמוך. היכולת לשים לב גם למה שמושך ומפתה בהשתייכות למין החזק, ולעשות את הבחירה באמפתיה. הבחירה שמניעה את העולם – העולם הפנימי שלי, העולם של מי שעומד מולי, העולם המשותף של שנינו – לעומת הבחירה שמקרבת אותו אל סופו.
.
משואה לתקומה – לנוע
אז לו אני הייתי מחנכת של כתה ד’ שלישית הייתי מתחילה מוקדם, מכירה להם, לצד השתלשלות העניינים ההיסטורית, גם סיפורים שנבחרו בקפידה בהתאם לגילם. אולי לוקחת אותם, בקבוצות קטנות, לבקר ניצולי שואה שכמהים לתשומת לב, לאוזן קשבת. משתדלת לא לדקלם מסקנות וביטויים, יותר לשאול שאלות, שאלות שעולות גם בי, ולאפשר לשאלות לעלות בהם. וכן, גם “מה היית עושה אילו היית שם”, גם “איך היית מרגיש”. גם בתור ילד גרמני. הייתי מאפשרת להם, ככיתה, כקבוצת התייחסות וכאינדיבידואלים, לעבור דרך חוויה, במקום ללמוד בעל פה טקסטים שרובם עברו דרכם מבלי להשאיר חותם, או צרבו שם משהו לא ברור, לא מובן, לא מדובר. ובעיקר – מזמינה אותם להרגיש. לשים לב לתחושותיהם, לתת לתחושות לגיטמיציה ומקום ואפשרות לצאת – בשיתוף, בסיפור, בציור, בשיר.
ואת זה הייתי עוזרת להם להעלות לבמה, להביא בפני הקהל בטקס יום השואה. נכון, זה לא היה ממלכתי, זה אולי לא היה תקשורתי במיוחד עבור הצופים (וקרוב לודאי שהמערכת היתה מביעה מורת רוח), אבל לפחות בשלושים ושלושה ילדים בני כמעט עשר, זה היה עושה שינוי.
*
שבוע אחר כך טקס יום הזיכרון לחללי צה”ל. הפעם כתה ה’ שניה דקלמה, שמות הנופלים נקראו בפאתוס, המקהלה שרה שירים עצובים, להקת המחול רקדה במחוות רחבות ואיטיות.
*
ומזמינה אתכם לצפות בסרט תיעודי מעורר השראה ומרגש על פועלו של מורה אחד, מיוחד במינו, ועל כיתה אחת שזכתה בו.
ושימו שם לב לילדה שפורצת בבכי ואומרת – פחדתי שאם לא אצטרף למתעללים בה, יתעללו בי. עוד על הפחד שמשאיר את הקורבן קורבן, גם כשהוא הופך מתעלל – באחד הפוסטים הבאים.
.
.
ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים, ילדים ונוער
התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה