הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

החל מינואר 2013

מה עושים כשילד מקבל מכה משולחן או נפגע מחבר? למה תמיד נכנסת לסיפור שאלת האשמה, ואיך באמת אפשר לעזור לילד שלי כשכואב לו

03/04/2013

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. “אמרתי לה שזה לא היה בכוונה”, התייפחה.
“את לא התכוונת להכאיב לה, אבל זה עדיין כואב לה”, ניסיתי. “לא”, התעקשה בת החמש. “היא חושבת שזה היה בכוונה. גם כשמישהו עושה לה משהו לא בכוונה בגן, היא תמיד חושבת שעושים לה בכוונה”.
.
ילד שחושב שתמיד עושים לו בכוונה. ילדה שנשארת נעלבת הרבה אחרי שהכאב הפיסי אמור היה לחלוף. ילדים – או מבוגרים – שההתקלות שלהם בעולם נוטה להתלקח: “מה אמרת לי??”
מכירים את הפעולה ההורית הידועה “להרביץ לשולחן”? פעוט, או אפילו תינוק, נתקל בחפץ דומם לחלוטין, נופל על הרצפה או מועד ומצחו פוגע בפינת השולחן או בקיר. באופן טבעי – כואב – הוא פורץ בבכי. ההורה המודאג חש לעברו ואומר: מי עשה לך? השולחן? פויה שולחן! בוא נרביץ לשולחן! לא יפה שולחן, למה הכאבת לחמודי?!
הכוונה ההורית טובה: לילד שלי כואב, ואם נמצא את האשם, כולנו נרגיש יותר טוב, וגם אולי נצחיק אותו קצת על הדרך והכאב יישכח. ברור שלא יעשו זאת כשילד אחר נתקל בילדם (גם אם בכוונה…), כי בכל זאת, ילד, לא נעים. אבל שולחן – מה הבעיה עם להרביץ לשולחן?
.
עם כוונה או בלי כוונה?
לא המצאנו את זה. מן הסתם הורינו לפנינו הרביצו עבורנו לשולחנות. גדלנו בתודעה חברתית שמחפשת מי אשם: אתה או אני? האשה או הבעל? יהודים או פלסטינים? הטובים או הרעים (מה השאלה…).
ומה אם אין אשם (אלא יש, למשל, שולחן)? ומה אם האחריות על שנינו? ומה זה בעצם משנה, ואיך זה בעצם עוזר, למצוא את האשם? איך זה מקל על הכאב?
.
מנגד, אמא אחת סיפרה איך שתי ילדות גדולות יותר שיחקו עם בתה בת השלוש, ופתאום סגרו בפניה את דלת החדר והותירו אותה בוכיה בחוץ. האם סיפרה על הכעס שגאה בה, שנאה ממש, כלפי הילדות שפגעו ככה בבתה. “אבל כמובן שאמרתי לה שהן לא התכוונו, ושאולי עדיף שתשחק איתי…”, סיפרה.
גם כאן, יש נסיון להקל על הכאב. הכאב שבנטישה, שבהפניית העורף. גם זה לא יוצא דופן – פעמים רבות ינסה ההורה לפייס את הילד שקיבל מכה מחברו ויאמר לו: הוא לא התכוון (גם אמה של הילדה בדוגמה שנתתי למעלה מיהרה לבתה וניסתה להרגיעה: זה לא היה בכוונה). כי אם החבר לא התכוון (בניגוד לשולחן…) זה בטח פחות כואב, לא?
.
הכוונה, אותה כוונת הזדון, חשובה לנו כל כך. היא מתיישבת על כף המאזניים ומשנה את כל התמונה. גם כמבוגרים, אנחנו מנסים למפות במהירות את השטח: רצה להכאיב לי או לא רצה? תכנן לפגוע בי או קרה במקרה? זמם, קשר, הרעיל, העליל, ארב? האם הוא אשם?
אם מתברר לנו שהאחר אשם, שהתכוון, אנחנו מרגישים קצת יותר טוב. למעשה, אנחנו לא מרגישים יותר טוב, כמו שאנחנו פשוט מרגישים הטובים בסיפור הזה. אנחנו מרגישים צודקים. תחושת צדק מסחררת ממלאת אותנו ודוחקת הצידה את הכאב לזמן מה.
.
להקשיב לכאב
אז מה עושים כשילד מקבל מכה משולחן או נפגע מחבר?
רגע לפני שמקטלגים לטובים ורעים, רגע לפני שמוצאים את האשם או מכחישים אותו, רגע לפני שמנסים להסיח את הדעת מהכאב או להקל עליו, אפשר פשוט להיות איתו.
אפשר פשוט לתת לו מקום, לכאב, לצער, לעלבון. להקדיש דקה, משפט, חיבוק, לכאב הזה, שאיך שלא נסובב אותו ואיך שלא נייחס אותו לאדם או חפץ, הוא שם.
ההקשבה לכאב היא לעתים קרובות העזרה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת לילד שלנו (הרי הפגיעה כבר קרתה, והאשמה של השולחן או החבר, כאמור, לא באמת מעלה או מורידה מהכאב). בעיקר היא מעניקה לילד כלי לחיים, כלי להתמודד עם הכאבים שעוד צפויים לו, לצערנו, גם כשאנחנו לא בסביבה. לא למהר ולגרש את הכאב, לא להתעלם ממנו ובטח לא להשית אותו על הזולת. פשוט לתת לו להיות, עד שמרגישים יותר טוב. ולא תאמינו עד כמה זה עובר מהר יותר, כשלא מנסים לבטל את זה.
.
אה, ומה עושים עם השולחן? אחרי שמקדישים תשומת לב ומקשיבים לכאב של הילד, אפשר להגיד: ועכשיו בוא נלך לראות מה שלום השולחן, בטח גם לו כואב מאוד… ועל אמפתיה לאנשים – באחד הפוסטים הבאים.
.
.להרביץ לשולחן
ענת גל-און, מנחה מוסמכת להתמקדות עם מבוגרים, ילדים ונוער, ומנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית
התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים
עוד פרטים בטלפון 0544.527584

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

נפרדנו כך

אתמול שני ילדים התקשו להיפרד ממני. האחת היתה בתי, בת הכמעט חמש, שרצתה מאוד שאשאר איתה בגן עד סופו של מפגש הבוקר. דמעות עמדו בעיניה. השני היה גילי (שם מקסים אבל בדוי, כמובן)...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה