הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 19

החל מינואר 2013

מישהו חייב להגיד משהו על הפרסום השערורייתי בידיעות אחרונות השבוע על נתוני הגיוס. ומה ששערורייתי זה לא הנתונים

22/01/2020

מתגייסים 1

באחד מגלגולי העבר שלי הייתי עתונאית, בדיעבד הבנתי שזה מתיישב יופי עם איכות שכיום היא מהמרכזיות בחיי: סקרנות (וגם עם יכולת הביטוי שלי, מן הסתם).
בשנים האחרונות הפסקתי לקרוא עיתונים וכמעט לשמוע רדיו (על חדשות בטלוויזיה אין מה לדבר), גם בגלל התכנים שפשוט קשה מדי להתקל בהם על בסיס קבוע ולא מסונן, אבל גם כי הסקרנות העתונאית נקברה תחת הררי אג’נדות -מפורשות ו/או מובלעות, אישיות ו/או ציבוריות.
והנה, השבוע התגלגל לידי הגליון הזה ובו האייטם הזה שכמובן משך את עיני, גם כי זה מה שהוא ביקש לעשות – למשוך את עיני, לצלצל באזני, להאיץ את הדופק – וגם כי בדיוק בשבוע שעבר אמר בכורי בן ה-16.5, בלקוניות אופיינית – אומרים שהולכת להיות מלחמת עולם שלישית. ואני לקראת גיוס.

בואו נקרא את הנתונים – כמה מילים על האג’נדה העיתונאית

“זינוק דרמטי במספר מקבלי הפטור הנפשי”, מכריזה כותרת הגג (אגב, שימו לב להשוואה אל הכותרת משנת 2007. שם הנתון היה שכל צעיר רביעי לא מתגייס, אבל כותרת הגג דיברה על “המשתמטים”. היום כבר לא קוראים להם משתמטים, קוראים להם אלה שמקבלים פטור רפואי נפשי).

מתגייסים 3

כותרת המשנה מאשימה ב”משבר” את “המדינה כולה, מערכת החינוך וגם הבית שבו הם גדלים”, ומספרת שצה”ל נערך עם “תכנית חירום למאבק בתופעה”.

אני לא רוצה לדבר על האג’נדה העיתונאית, זה בכלל לא הנושא של הפוסט הזה, אבל היא מדברת בעד עצמה. בדף הבא מופיעים הנתונים המוצנעים (שלמי שיחפש את הכתבה בגרסה הדיגיטלית יהיה קשה מאוד למצוא), לפיהם מתוך אותם 32.9% שאינם מתגייסים, 15.9% זוכים ל”פטור דתי” (תורתם אמנותם).

מתגייסים2
תכנית החירום של צה”ל, בשיתוף ידיעות אחרונות, סימנה על לוח המטרה 8.3% מהמיועדים לגיוס שמקבלים פטור מגיוס על רקע נפשי. “בכירים באכ”א סבורים כי המגמה איננה כתוצאה מ”עלייה פתאומית” בתחלואה נפשית אלא, בעיקר, בשל ירידה במוטיבציה לשרת. סיבה נוספת נמצאת במישור הפלילי: העובדה כי כל מקרה של התאבדות בצבא מחייב חקירה פלילית, לרבות בדיקת התנהלות הקב”ן שאישר את גיוס החייל, מובילה קב”נים רבים להקל בקריטריונים לפטור הנפשי”, נאמר בגוף הכתבה.

 

אני לא רוצה לדבר על האג’נדה העיתונאית (-לאומית?), אבל מישהו צריך להגיד כמה דברים לכיוון השני, כי תכף ניפול. אז אני רוצה להצביע על כמה תופעות (חלקן מתוך מחקר לא מעמיק שעשיתי בגוגל), ולהציע נקודת מבט שונה על הנתונים שמסתתרים מאחורי פיסת העיתונות המגוייסת הזו.

מה זה אומר? והאם זה רע?

אז בואו ניתן כותרת חדשה, מתוקנת: 8.3% מבני הנוער משתחררים מהצבא על רקע נפשי.
כן, זה אומר שיותר בני נוער מבקשים שלא להתגייס מסיבות רגשיות-נפשיות, ושיותר קציני בריאות הנפש בצה”ל נענים לבקשה.
.
ואולי זה אומר, שזה לא הבית הדפוק (תכף נגיע אליו), או מערכת החינוך הלא מספיק ציונית, או המדינה כולה שלא מספיק מפמפמת מסרים לאומניים, אולי זה לא באמת דבר רע. אולי זה אומר שבדור הזה כבר מותר. אולי זה אומר שיש מספיק בני נוער שלא מתביישים לדבר על קשיים רגשיים, על חרדות ועל דכאון, על רגישות גבוהה, על אתגרים תחושתיים, חברתיים ועוד.
ואגב – בני נוער. בנים. (הבנות זה סיפור אחר – 44.3% בנות שלא מתגייסות, 35% על בסיס הצהרת דת). בנים שבוכים, בנים שאומרים – קשה לי.
ואל תטעו – להרבה יותר מאשר 8.3% מהבנים קשה. איך אני יודעת? למשל, מן הנתון שכ-20% מן האוכלוסיה מסווגים כאנשים רגישים מאוד (גברים ונשים בשיעורים דומים). או מהדיווחים על תופעות של פוסט טראומה אצל מתגייסי עוטף עזה, כי כבר 18 שנה שמפגיזים אותם. או הנתונים בדבר עליה במספר ההתאבדויות של בני נוער, בשיעור האשפוזים הפסיכיאטרים. וגם כי אני פוגשת מספיק הורים של ילדים ובני נוער, שיודעים להגיד שלילד שלהם קשה.
להרבה יותר מאשר 8.3% מהבנים המתגייסים קשה, ואני מניחה שחלקם כן משרתים בצה”ל, באופן כזה או אחר, אבל בשביל 8.3% מהמתגייסים זה כנראה קשה מדי.

משהו לקב”נים

אני רוצה גם להגיד משהו לטובת הקב”נים, שגם אליהם כוונו חיצי הביקורת, בטענה המכוערת שמייחסת להם יד קלה על ההדק מסיבות שמקורן “במישור הפלילי”. ואולי קציני בריאות הנפש פשוט עושים את עבודתם: מקשיבים, נותנים לגיטימציה לקושי, מענה לצורך. הלוואי שכך. וכן – אולי הם מעדיפים למנוע התאבדויות של חיילים, עד כמה שהדבר נשמע מופרך… ואכן, עוד סטטיסטיקה מלמדת שהשנים האחרונות מתאפיינות לא רק בעליה בשיעור מקבלי הפטור על רקע נפשי, אלא גם בירידה משמעותית במספר המתאבדים בצה”ל.

ומילה להורים שילדיהם מתגייסים

ואחרונים, אני רוצה להגיד משהו להורים, שאני אחת מהם, כאמור.

בשלב הכל כך עדין הזה שבו הילדים שלנו כבר מזמן עברו אותנו בגובה, וכעת הם משתנים לנו, לפעמים נעלמים לנו או מסתגרים או משתתקים, בואו נקשיב להם ביתר שאת. לפעמים מה שהם יאמרו יסתור או יתנגש עם העדפות או רצונות או חששות שלנו, לפעמים זה ישקף משאלות לב כמוסות.
זהו שלב ההפרדה הגדול, שבו אנחנו רוצים לאפשר להם לגדול להיות מי שהם, אבל הם עדיין (וזה לא יעבור כנראה) זקוקים לנו, לתמיכתנו, לאהבתנו. אז תמיד, ובמיוחד בנושאים הרי גורל כאלה, נרצה לשים לב ולהקשיב לכל מה ששלנו (פחות למערכת החינוך, למדינה או לידיעות אחרונות, אם אפשר), כדי שנוכל באמת להקשיב להם.
ואם יש סיכוי שאי פעם יזוז כאן משהו, שסוג חדש של גברים יגדל פה עם כל האתוס והמיתוס והפאתוס, זה בוודאי עובר דרך ההרשאה, גם בגיל 17, להקשיב פנימה, לבכות, לפחד, להגיד קשה לי, ושיהיה שם מישהו שיסכים שמותר.

 

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה