הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

החל מינואר 2013

הסרט “מחנה משותף” מציג את נסיונותיהם וכשלונותיהם של בני הנוער במסעות לפולין “להרגיש את השואה”. על הסיבות והתוצאות של דרישה בלתי אפשרית זו

05/05/2016

מחנה משותף

“אני רוצה שתתחילו להרגיש”
המשפט הזה, שאומר מדריך קבוצת בני נוער בביקור במחנות ההשמדה בפולין, בסרטם המצויין של שגיא בונרשטיין ואודי ניר, “מחנה משותף”, מקפל בתוכו עולם ומלואו.
ה”צריך להרגיש” הוא תמה מרכזית בסרט, שקובץ מסרטונים שהעלו ליו טיוב לאורך שנים משתתפי המסעות לפולין. עוד ועוד ילדים מתוודים מול המצלמה שהם לא הצליחו להרגיש. בודקים מה לא בסדר איתם, שהם לא מצליחים להרגיש. הם מנסים, ממש: מתיישבים על פסי הרכבת, בשלג של מינוס חמש מעלות, בנסיון “להרגיש איך הם הרגישו”, הם מורידים את הבגדים העליונים בכוונה מלאה להרגיש, ומישהי אומרת: עכשיו תשבו, תנסו להרגיש”.
אבל הם לא מרגישים. נערה אחת מקסימה אומרת, אחרי ביקור בקרמטוריום: “עברנו נורא מהר, לא הספקתי להרגיש שום דבר”. היא רוצה לנסות להרגיש איך זה היה להיות במקומם, בשביל להבין אותם, אבל מתוודה: “זה מפחיד להרגיש במקומם, אני לא רוצה להרגיש במקומם כל כך”.
זה מפחיד להרגיש במקומם. זה כל כך מפחיד, שזה בלתי אפשרי. הגוף של בני הנוער לא מאפשר להם להרגיש את כל הכאב הזה. הוא יודע שזה יהיה קטלני עבורם. שזה גדול עליהם. שזה גדול גם עלינו. אז הוא מתנתק, בצעד קלאסי של הגנה. הוא מאפשר להם להשליך כדורי שלג ולצחקק.

המבוגרים מחפשים ודאות
אבל המבוגרים, המערכת, מצפים מהם להרגיש: בשביל זה אנחנו כאן, כדי שתרגישו. אז תרגישו! ורגש לא מתעורר על פי פקודה, והמקום המגונן הזה התחפר שם ואין לו שום כוונה לזוז, אבל מה שנוצר שם, כתוצאה מהעימות בין הדרישה למקום שמגן, הוא אשמה. נותר שם ערעור: מה לא בסדר איתי שאני לא מרגיש? כאילו אין מספיק דברים שמערערים את החוויה העצמית והזהות העצמית בגיל הזה…
הדרישה הזו של המערכת מבני הנוער גם היא מדוייקת במשפט של המדריך. “אני רוצה שתתחילו להרגיש”. אנחנו המבוגרים, ההורים, המורים, רוצים שתתחילו להרגיש. אנחנו רוצים איזו ודאות, איזו הצצה לאיך שעובד המנגנון הפנימי הזה שלכם, איזו הבנה, איזו שליטה, איזו יכולת לכוון.
גיל ההתבגרות מאתגר את המבוגרים באופן מתמיד, מפתיע, מבלבל, מסתכל. עד שכבר הבנו פחות או יותר מה זה להיות הורים, מה זה ילדים, איך אנחנו מתנהלים איתם, פתאום מגיע גיל ההתבגרות והופך את הקערה.הם כבר לא ילדים (גם הם דואגים להכריז את זה השכם והערב), ומשהו בתוכנו מנסה לחשב מסלול מחדש: אוקי, לא ילדים. אז ארגז הכלים שלי לילדים כבר לא אקטואלי, בוא נראה מה עוד יש פה. אה, מבוגרים. אז תהיו מבוגרים! עם מבוגרים אני יודעת מה לעשות, פחות או יותר.
אז זהו, שלא. אנחנו מאוד רוצים שהם יתחילו להרגיש, ולקחת אחריות, ולנהוג בשיקול דעת, כי זה יעזור לנו להתארגן מולם, להחיל עליהם את כלי המבוגרים שבאמתחתנו, לדעת למה לצפות, לדעת ממה להזהר, אבל הם לא. לא כי הם לא רוצים – הם, כאמור, מאוד רוצים להרגיש – אלא כי הם לא מסוגלים. בשפה מקצועית אפשר לדבר על בשלות קוגניטיבית ורגשית, אבל למעשה, הגוף שלהם בהתארגנות, והגישה לאיזורים של “להרגיש את השואה” חסומים כרגע, וטוב שכך (ילדים אחרים, שמנגנוני ההגנה הללו אינם פועלים אצלם, עלולים לצאת ניזוקים מאוד מהמסע הזה לפולין).

תובנות מבעד לכוונת
אבל ישנה תוצאה נוספת לציווי להרגיש ולחווית הכשלון של בני הנוער. המקום שנכשל רוצה מאוד להצליח, לפחות במשהו. אז הוא עובר למסר הבא שמבקשת ממנו המערכת להפנים: שנית לא עוד. הי, הוא אומר לעצמו, נכון שלא הצלחתי להרגיש את זה, אבל אני מצליח להבין את זה, אני מבין מה רוצים ממני!
סצינת הסיום הסוריאליסטית של הסרט ממחישה באופן נפלא את המשמעות של ההבנה הזו. על רקע משחק מציאות וירטואלית שבה המצלמה היא עינו של המשחק וגם עינו של הצופה, מהגגים הנערים המשחקים אודות יום השואה, בזמן שהם (והצופה) רודפים, יורים ומשמידים אויבים שמסתתרים ביערות ובסמטאות. “אם אני לא נשמע עצוב אז רק שתדעו שאני מאוד עצוב” אומר בקול לקוני הנער שמקריין את הסרטון, אחרי שהציג את הנושא והמשחק שברקע. אחד הנערים מסביר, בעודו דולק, יחד עמנו, מבעד לכוונת תת-מקלע אחרי אנשים בסמטאות מפוקסלות, שהאנטישמיות כאן, יותר מתמיד, כולל שואה גרעינית “הכי חשוב זה שנהיה מודעים, ונישאר חזקים, ונהיה מוכנים לכל מה שיש להם לעשות לנו”.
אכן, זהו המסר שחודר לבני הנוער: היטלר עדיין כאן (רק עכשיו הוא פרסי, או ערבי אחר), וכדי שלא נצטרך להרגיש את מה שלא הצלחנו להרגיש, כדאי שנשכים להרגו.

להרגיש את השואה כהורים, להבין אותה כבני אדם
כמבוגרים, אנחנו זוכרים את השלבים בהם התחלנו להרגיש. בהם סרטי השואה עוררו בנו תגובה רגשית. חלקנו לא מצליחים אף פעם, בחלקנו זה מעורר כאב גדול שמהדהד את המורשת הבינדורית הטבועה בנו, לא חשוב מאיזו עדה. כשאנחנו נעשים הורים, הכאב הזה הופך בדרך כלל קשה מנשוא. אנחנו מרגישים, אוהו כמה שאנחנו מרגישים. אני, למשל, לא הצלחתי לצפות בסרט אמש עד תומו (חזרתי אליו הבוקר, כדי לכתוב את הטור הזה). כאמא, הכאב והאימה מורגשים כל כך חזק, ששוב הם הופכים קשים מלהכיל. הפעם לא בגלל המיכל המוגבל של גיל ההתבגרות, אלא בגלל שהכאב והאימה פשוט גדולים מדי בשביל כל מיכל שהוא.
להרגיש את השואה, זוהי חוויה קשה עד בלתי אפשרית. הגוף לא מרשה, בודאי לא בגיל ההתבגרות.
אנחנו יכולים לנסות לעבד את השואה בדרכים אחרות, ללמוד, לחקור, לנתח. לא רק את מה שעבר על היהודים בשואה, אלא גם את המנגנון האימתני שאפשר אותה, שיכול לקרות וקורה גם היום, במקומות ובהקשרים שונים בעולם. גם זה לא פשוט, גם זה בלתי נתפס, אבל ראיה בוגרת של האירוע המכונן הזה יכולה להוביל אותנו, כחברה וכפרטים, במקום ללאומנות וללוחמנות, לאמפתיה ולראיית האחר, שהם היישום המיטיב והאפקטיבי של הציווי “לא עוד”.

***

הסרט “מחנה משותף”

פוסטים קודמים בנושא יום השואה:

מה ילדים לומדים על השואה, ועל אמפתיה

על תכנית משרד החינוך ללימודי השואה, על זכרון ופחד

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מלווה תהליכים אישיים, זוגיים, משפחתיים וקבוצתיים

סדנת התמקדות להורים למתבגרים – מתחילים בקרוב!

לאתר התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה