הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

עוקבים: 11

החל מינואר 2013

הפוסט הכי חשוף שלי

03/10/2015

IMG_0911

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו – אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך הכאב הזה – וזה ממש כואב לי להכיר בכך – הוא גם מתנה גדולה, אם רק אסכים לקבל אותה, אם רק אסכים לקבל אותו, ואיך הוא שייך וקשור בדיוק לכל מה שאני עושה, מלמדת וחיה.
אז נעים מאוד, אני ענת ויש לי אטופיק דרמטיטיס. אסטמה של העור בלשון העם. כמו האסטמה האחרת, מדובר במחלה כרונית שמגיעה בהתקפים. היא יכולה להיות רדומה או מינורית במשך זמן רב, והיא יכולה להיות בועטת ומשולחת רסן. גם כן במשך הרבה זמן.
בניגוד למחלות אחרות, המחלה שלי אינה מסכנת חיים (תודה לאל). היא גם לא מידבקת, או מתפשטת לאיברים אחרים. לכאורה, מחלה סימפטית למדי, שאלה יהיו הצרות שלנו. רק מי שלוקה בה או שאדם ממש קרוב לו לוקה בה (אטופיק דרמטיטיס היא בעיקר מחלה של תינוקות ופעוטות) יודע מהם הקשיים שכרוכים בה.
שלושה דברים קשים במיוחד: האחד – זה מגרד. נורא. מגרד שמעיר באמצע הלילה, מגרד שאפילו ציפרניים גזוזות היטב מצליחות לפצוע. מגרד, ואסור לגרד, כי אם מגרדים זה מחמיר, ואז זה כואב. ממש. עוד יותר.
השני – זה מכוער – ורואים את זה. זה דוחה, זה מרתיע, וזה בחוץ. יש תקופות שבהן אני רוצה להכנס למיטה ולא לצאת ממנה רק כדי לא להתקל במבטים. אפילו בקיץ התל-אביבי אני בשרוולים ארוכים. במשך תקופה ארוכה נמנעתי מתרגול היוגה האהוב עלי כי לא יכולתי לשאת את המחשבה שיראו את כפות הרגליים שלי. ועוד.
אבל מה שבאמת קשה במחלה שלי, זה שהיא כאן כדי להשאר.
המחלה שלי היא שלי מאז שאני זוכרת את עצמי, כילדה, כנערה, כאשה צעירה. היא זימנה לי חוויות רבות, נסיונות שונים ומשונים לטיפול וריפוי, ויום אחד אולי אכתוב על זה ספר; אבל היום אני מבינה, שהיא לימדה אותי ועדיין מזמנת לי שיעורים שקשורים בטבורם למהות שלי, מלמדת אותי את מה שאני מלמדת אחרים, ומספקת לי תזכורת מתמדת.

.
סיפוק מיידי והדדי של צרכים?
הגירוד מזמן לי חקירה מרתקת בהקשר של מערכות יחסים. כשאני מתבוננת במה שקורה שם, אני יכולה לראות את הגירוד, ואת היד שממהרת להיענות לבקשתו ולגרד. לכאורה – מערכת יחסים אידילית: יש שם פיסת עור שדורשת הקלה מיידית, ויש שם יד שרוצה לפתור את הבעיה, למלא את הצורך.
אבל הנוכחות הרחבה שלי יודעת שהגירוד רק יוצר מעגל שוטה, מחמיר את המצב, פוצע, והפצע וגם החלמתו מגרדים עוד יותר, אז איך זה מן האפשר, מערכת יחסים שבה שני הצדדים מגיעים יחד לקתרזיס, ובכל זאת היא הרסנית?
השבוע ישבתי וניסיתי רק לשים לב. לשים לב לגירוד, ולשים לב ליד שכבר באוטומט מתרוממת להקל עליו. זה היה מעניין מאוד, כמו שקורה פעמים רבות בהתמקדות, ברגע שהצלחתי רק להיות עם הגירוד, בסקרנות, הוא חלף. נכון, הוא הופיע במקום אחר בגוף, אבל גם שם – רגעים ספורים של תשומת לב, והוא זז משם. במקביל, הייתי קשובה גם ליד; זה לא היה פשוט גם בשבילה לנוח שם ולא לעשות כלום. לבסוף הכל נרגע.
ואז ראיתי את ההקבלה המופלאה למה שקורה במערכות יחסים, במיוחד של הורים וילדים. כשהילד שלי במצוקה, האוטומט שלי הוא פשוט לעזור לו. כשהוא מספר שאין לו חברים בגן, אני מייד רוצה להגיד לו “לא נורא!”, להתקשר לגננת, להציע לו עם מי לשחק מחר, להזמין הביתה שורה של חברים אופציונלים, לנער את כל הילדים בגן שלא רואים כמה הוא מקסים. כשהילדה שלי משתפת אותי בפחדים שלה, אני רוצה להגיד לה שאין מכשפות בעולם, או לתת בידה ספריי נגד מפלצות, או למצוא איזה קסם (אמיתי) שימגר את הפחדים שלה.
אבל אף אחד מהפתרונות המיידיים הללו אינו הדבר שהילדים שלי באמת זקוקים לו ממני. נכון, יכול להיות שברגע הראשון גם הם ירגישו שעשיתי עבורם משהו מועיל, אבל מהר מאוד ישוב הצורך האמיתי וירים את ראשו, הצורך הבסיסי שעליו כתבתי פעמים רבות – לא להיות לבד עם הכאב.
הצורך שמישהו רק יקשיב לי, בלי לנסות לפתור – ובכך לסלק – את הכאב. הצורך שמישהו רק יהיה איתי שם, ויראה כמה זה כואב, ויאפשר לצעד הבא, לפתרון המדוייק עבורי, להגיע מתוכי.
זה כל כך קשה, במיוחד כהורים, לא למהר. זה כל כך קשה לשים לב לצורך שלי לפתור את הבעיה, כי לכאורה, אומר הקול הממהר בתוכנו, מה הבעיה? הילד מגיע עם בעיה, אני מספקת פתרון, מה הבעיה? זה כל כך קשה להגיד למקום הזה בתוכנו – אני רואה כמה את רוצה לעזור, זה הכי קשה בעולם כשלילד שלך כואב, והכי מתסכל כשאי אפשר לעזור לו.
אבל זה כמו הגירוד. כן, ברגע הראשון זה ירגיש מצויין: היד תרגיש מועילה, העור ירגיש הקלה רגעית. אבל בעצם, ולזה רק הנוכחות הרחבה שלי, שגדולה יותר משניהם, יכולה לדאוג – הם זקוקים להקשבה שלי.
ולפעמים (לעתים קרובות מדי) אני נכשלת. לפעמים אני בוחרת (ממש מהר) בדרך הקלה, ופשוט מגרדת. לפעמים עד זוב דם. ואחר כך אני כועסת עלי, וגם זה אתגר בפני עצמו – לומר לעור שצרח שם “גרדי אותי! עכשיו!”, לומר ליד שמיהרה להרגיע – זה בסדר. זה באמת קשה לעמוד בזה.

.
על סבלנות וקבלה רדיקלית
אבל בעיקר, המחלה שלי מאתגרת אותי ומבקשת ללמד אותי קבלה רדיקלית. קבלה רדיקלית הוא מושג מפתח בהתמקדות, ומשמעו היכולת לקבל כל דבר בנו, פשוט להסכים שהוא יהיה, להיות איתו בסבלנות ובסקרנות. ואין מאתגר מהמחלה שלי בהקשר הזה, כי כמו מרבית הכאבים והמצוקות של כולנו, המחלה שלי היא כזו שהייתי רוצה לקום בוקר אחד (ורצוי מחר בבוקר) ושהיא פשוט לא תהיה שם. ככה, פוף! עור נקי, חלק, כמו של כולם.
אבל מדי יום אני מתרגלת סבלנות אין קץ. אני מתרגלת את אחת ההזמנות המהותיות והמאפשרות (והמאתגרות) ביותר בהתמקדות. אני מנסה – ולעתים קרובות נכשלת – להגיד למחלה שלי שהיא יכולה להשאר פה, כמה זמן שהיא צריכה. כי מעצם היותה כרונית, היא לא הולכת לשום מקום, וזה קשה כקריעת ים סוף להכיר בכך, להסכים לכך.
וזה קשה, כי יש בי חלק ששונא אותה. שרוצה שהיא תעוף. שמחפש שיקויים ושמנים ומרפאים ושיטות חדשות כדי למגר אותה. שבודק – מה יכול לעזור לה להסתלק מכאן. שבוחן אותה כל יום: איך היא היום? אולי בדרך החוצה? אבל היא לא.
וברור לי, ממש ברור לי שככל שאנסה לסלק אותה כך היא תיצמד עוד ועוד, והאתגר הגדול הוא להצליח להיות עם שניהם – שני ענקים שנלחמים ביניהם בתוכי: גם עם המחלה שכנראה לא גילתה לי עדיין את כל מה שיש לה לגלות לי (ואולי, ואני כותבת את זה בקושי רב, אולי היא תצטרך להישאר לשם כך לנצח), וגם עם זה ששונא אותה. ללטף אותו בחמלה, כי ברור שהוא שונא, כמה היה רוצה שאוכל להסתכל במראה בלי להתכווץ, שאוכל להתלבש כמו שאני אוהבת, שלא אצטרך להסתתר, שלא אצטרך לסבול. וכמה קשה לו שהיא כאן כדי להשאר.

.
למה אני כותבת (ומפרסמת) את הפוסט הזה?
התלבטתי הרבה לפני שלחצתי על “פרסם”. חברים, קרובים, חברים של קרובים, תלמידים ומטופלים – בהווה או פוטנציאלים – כל אלה עלולים לקרוא ולהרתע, ובכלל, אני אדם די פרטי…
ההחלטה גמלה בליבי אחרי שהתגלגל לידי הסרטון הנפלא הזה מבית היוצר של TED, שבו מספרת אלינור לונגדן על השלב בחייה בו התחילה לשמוע קולות. על האבחון שלה כסכיזופרנית, האשפוזים, התרופות ועל מסע ההחלמה שלה שהחל בהסכמה להקשיב לקולות ולהתיידד עמם.
הדבר המרגש ביותר מבחינתי בסיפורה של לונגדן הוא לא העובדה שהוא מציג מקרה אמיץ ומרגש במיוחד של התמקדות, שבמהותה מזמינה להתיידד עם הקולות הפנימיים שלנו, ולגלות שהם רוצים את טובתנו. מה שמרגש במיוחד ואף ממחיש את מהותה העמוקה של ההתמקדות, הוא סיומו של הספור: לונגדן הפכה לפסיכולוגית, היא מטפלת באנשים ששומעים קולות, ואף הקימה ארגון של אנשים ששומעים קולות. כן, ההקשבה לקולות לא הגיע מתוך רצון לגרשם, להרפא מהם, אלא מתוך מקום אמיץ שאומר: כן, אני שומעת קולות, וזה בסדר. מקום שאומר לקולות – אתם יכולים להשאר כאן, לתמיד.
אז הפוסט הזה רוצה לצאת החוצה כדי לתרגל את ההסכמה העמוקה הזו, ויותר מזה: הפוסט הזה רוצה לצאת החוצה כי המחלה שלי זקוקה לו, היא זקוקה שאכיר בה בגלוי, היא זקוקה לקבלה רדיקלית.
אז היום אני רוצה להודות למחלה שלי. אני יכולה לראות אותנו, היא ואני, שתי אויבות מושבעות למודות קרבות (ושרוטות כהוגן). אני יכולה להגיד לה שהיא שלי, במובן הכי רחב והכי מהותי, שהיא חלק ממני, ושזה בסדר, שזה אפילו… טוב. ושזה בסדר גם שאמשיך לרצות שהיא תיעלם.
ברור לי שביום שאצליח באמת לאפשר לה להישאר, ביום שהמבט שלי יהיה סקרני, ולא בעל אג’נדה, היא תוכל ללכת, וברור לי שהיום הזה רחוק, ואולי לעולם לא יגיע. אבל בעיקר ברור לי שבלעדיה לא הייתי אני, ושהיא מלווה אותי בדרך כדי להזכיר לי כל העת מה הכיוון.

___________________

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים, ילדים ונוער

התמקדות בבית – תהליכים אישיים ומערכות יחסים

עוד מאמרים באתר - www.homefocusing.com

קורס התמקדות בבית - קורס התמקדות ויחסים בתל אביב

סדנאות התמקדות להורים

בקרו - דף הפייסבוק של התמקדות בבית

בקשו להצטרף לקבוצת הפייסבוק של התמקדות בבית

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תצוגה מקדימה

נפרדנו כך

אתמול שני ילדים התקשו להיפרד ממני. האחת היתה בתי, בת הכמעט חמש, שרצתה מאוד שאשאר איתה בגן עד סופו של מפגש הבוקר. דמעות עמדו בעיניה. השני היה גילי (שם מקסים אבל בדוי, כמובן) בן השבע, שאותו אני פוגשת מדי שבוע בתהליך ההתמקדות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה