הבלוג של ענת גל און

התמקדות בבית

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים... +עוד

מי אני: אשה, אמא, בת, חברה. מנחה מוסמכת להתמקדות למבוגרים וילדים, מלמדת התמקדות (פוקוסינג) בגישת התמקדות בבית, מנחה מוסמכת לקונסטלציה משפחתית, מנחה סדנאות התמקדות להורים ומלווה תהליכי התמקדות אישיים, זוגיים ומשפחתיים. מקשיבה, מתבוננת, חשה, חושבת, אוהבת, כותבת ~ מה זה התמקדות: פוקוסינג, הקשבה עמוקה ועוצמתית פנימה, לתוכנו, ולזולת. עבודה אישית, זוגית וקבוצתית שמניעה שינוי עמוק ~ מה זה בית: משם זה מתחיל, ושם זה ממשיך ~ מה בבלוג: תחושות, התנסויות, רעיונות, מחשבות, תמונות, סיפורים מהקליניקה, סיפורים מהסדנאות, והרבה סיפורים מהבית ~ איפה עוד ניתן לפגוש אותי: www.homefocusing.com https://www.facebook.com/homefocusing

עדכונים:

פוסטים: 18

החל מינואר 2013

איך אפשר לסלוח לעצמי כשאני מרגישה כל כך אשמה? על ביקורת, סליחה ומערכות יחסים בהתמקדות

02/10/2014

forgive

יום הכיפורים בפתח, והמילה “סליחה” מרחפת סביב באוויר. בין אדם למקום, בין אדם לחברו. אבל מה לגבי בין אדם לעצמו?

בגן של בתי נתנו להם דוגמה למשהו שראוי לבקש עליו סליחה, למשל כשמישהו מציק. כשאספתי אותה מהגן הודיעה לי שכתבה “ברכת סליחה” לאחיה. התרגשתי. אחר כך שאלתי, על שום מה רצתה לבקש ממנו סליחה. “כי הוא כל הזמן רב איתי”, השיבה.

משהו בסליחה הזו הפכפך ומבלבל, ולא רק בגילאי ארבע או חמש. אנחנו סולחים דווקא כשאנחנו מאמינים באשמתו של מישהו, ומבקשים סליחה כשאנחנו מרגישים אשמים. זה לא חייב להיות ככה, וכתבתי על כך במקום אחר, אבל לרוב זה כך.

כשאנחנו מבקשים סליחה, או סולחים, אנחנו מסכימים לשים לרגע את עניין האשמה בצד: נבקש סליחה גם אם אנחנו מרגישים שהצד השני אשם, למשל, אם “הוא התחיל”, כי יש איזה ערך מוסף, שלם הגדול מסך חלקיו, להשבת השלום על כנו (אפילו שאנחנו צודקים והוא התחיל). נסלח כשמישהו מבקש מאיתנו סליחה, כי הסליחה לזולת, למעט במקרים קיצוניים, היא קלה למדי, אפילו נעימה. עצם בקשת הסליחה כבר מקרב כברת דרך ניכרת את הסליחה המבוקשת. אנחנו מרגישים טובים יותר כשאנחנו סולחים. אנחנו מרגישים טוב יותר.

מבקר פנימי קשוח

אבל כשמדובר על לסלוח לעצמנו, העניין מורכב בהרבה. אחת הסיבות היא שלכאורה, אין פה שניים – אין פה מישהו שמבקש סליחה ומישהו שמסכים לסלוח, יש רק אותי.

אבל מי שמכיר התמקדות יודע, שאף פעם אין רק אותי. תמיד יש שם (לפחות) שניים: החלק בי שעשה משהו, והחלק בי שמאשים אותו שמה שהוא עשה רע מאוד. לפעמים לא נבחין ביניהם. בדרך כלל נהיה מזוהים עם החלק המאשים, המבקר. זה קורה ממש כהרף עין,  במיוחד להורים. “כשנולדת אמא נולדים רגשות האשם” אומר המשפט הידוע (ולא חסרים אבות שנולדו לסיטואציה דומה). ואשמה איננה אלא המבקר הפנימי שלנו במלוא תפארתו. כל כך הרבה החלטות עלינו לקבל ברגע בהיותנו הורים, כך שסטטיסטית, 50% מהן עלולות להיות שגויות. החלטות שמקורן בפחדים שלנו (שגם הם נולדו – או לפחות הוכפלו עשרות מונים – משהפכנו להורים), בשיפוט שלנו את הסיטואציה, במשהו אחר שמסיח את דעתנו ולא קשור לילד בכלל. בפחדים שלנו כבר אמרתי?

ומייד עם קבלת ההחלטה, בין אם היא שגויה ובין אם לאו, ובין אם אין בכלל מדד אובייקטיבי שיכול לשפוט אותה, מגיע גם הקול המבקר:

לא עשיתי בשבילו מספיק! / התערבתי יותר מדי!

אני מזניחה אותם! / אני חונקת אותם בתשומת לב! /אין לי מספיק סבלנות אליהם!

איך עשיתי לה את זה: אח קטן! / בגללי היא תהיה בת יחידה!

הייתי צריכה לקחת אותו לרופא! / מה גררתי אותו לרופא על השטות הזו!

שוב איבדתי שליטה! הנה אמא שלי מדברת מתוך גרוני!

איזו אמא גרועה אני! איזה אבא דפוק אני!

המבקר הפנימי הוא קשוח: הוא מאשים, מביא ראיות וחורץ את הדין – אשם! אנחנו כל כך מזוהים איתו, כל כך בטוחים שהוא צודק, עד שאיננו מצליחים לראות שגם אם הוא צודק, יכולה להתקיים לצידו אפשרות לסליחה. אנחנו שוכחים שלו זה היה הילד שלנו, או חברה, היינו סולחים כבר מזמן.

כמה טוב היה לו יכולנו לבקש מעצמנו סליחה באותה קלות שאנחנו מבקשים מהאחר, או לפחות באותה קלות בה אנחנו מכאיבים לעצמנו, מבקרים את עצמנו בחומרה.
כמה טוב היה לו יכולנו לסלוח לעצמנו באותה הקלות שאנו סולחים לאחר, או לפחות באותה הקלות בה אנחנו מתייגים כ”אשם!” את החלק שאנו מבקרים בתוכנו.

להקשיב גם לקולות האחרים

אז אולי נוכל להחליט היום להיות נדיבים וסלחניים יותר כלפינו. לדעת להגיד לעצמנו: ‘עבר עלי יום קשה, מה הפלא שאין לי סבלנות?’; או – ‘כל כך מפחיד אותי שהיא תסבול כמו שאני סבלתי בגילה, זה הפחד שלי מנסה להשתלט ולנהל אותה, להציל אותה’; או – ‘זו סיטואציה מאוד מבלבלת, מאוד טבעי שלא ידעתי מה עלי לעשות’.

אולי נוכל להחליט היום, שזה אפשרי, שאפשר גם לראות את הבעייתי במה שעשינו, ולהכיר גם בחלק בנו שיש לו סיבה טובה מאוד לעשות את זה, מבחינתו. להכיר בו, ולסלוח לו.

יום אחד לא יספיק, כמובן. מדובר בהרגל של שנים, שמוטמע בנו היטב. אנחנו כל כך רגילים לקולות המבקרים הללו, שאנחנו לגמרי מאמינים שהם – זה אנחנו. שהם צודקים לחלוטין. שאין מקום למידת החסד, שלא לדבר על רחמים.
אז אולי נחליט היום שמהיום, אפילו פעם אחת ביום, נקשיב גם למה שיש לקולות האחרים שבנו לומר, ונחליט לסלוח להם. כי אנחנו מרגישים טובים יותר כשאנחנו סולחים. כי אנחנו מרגישים טוב יותר. וכי יש ערך מוסף, שלם הגדול מסך חלקיו, להשבת השלום הפנימי שלנו על כנו.

______________________

ענת גל און, מנחה מוסמכת להתמקדות מטעם המכון הבינלאומי בניו יורק

התמקדות בבית – תהליכים אישיים וסדנאות יחסים – www.homefocusing.com

רוצה ללמוד התמקדות? קורס התמקדות בבית

 

עוד מהבלוג של ענת גל און

תצוגה מקדימה

"הקול בראש" - סרט מהפכני בלב המיינסטרים

כבר כשראיתי את הטריילר של הסרט החדש של דיסני-פיקסאר ידעתי שהוא בשבילי: ארוחת ערב משפחית קיבלה מימד עומק, כאשר חלקים שונים – כעס, פחד ועוד - של כל אחד מהמשתתפים, קיבלו את מרכז הבמה והניעו את האינטראקציה בין אמא, אבא...

תצוגה מקדימה

קבלה רדיקלית באמת

זה עומד להיות הפוסט הכי חשוף שלי, כי הוא עוסק גם בכאב גדול וגם במשהו שברגיל אני ממש משתדלת להסתיר. תשאלו - אז למה בכל זאת לחשוף? כי לאחרונה הכאב התגבר, ולאחרונה הבנתי איך...

תצוגה מקדימה

להרביץ לשולחן

במסגרת ההתלהבות הכללית בגן השעשועים, פגעה ידה של בתי בפניה של חברתה במכה כואבת. החברה התחילה לבכות, ובתי, נחרדת, אמרה: סליחה, זה לא בכוונה. החברה המשיכה לבכות, ותוך שלוש שניות הצטרפה אליה גם בתי, וביקשה ללכת הביתה. "אמרתי לה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה